שעון הטבע – מאיר שלו

אני זוכר כיצד לימדה אותי אמא לקרוא את המחוגים הללו לראשונה. 
בן שש הייתי וביקשתי ממנה שתקנה לי שעון.
“אין לי כסף לשעון,” אמרה […]
ואחר כך הִתְרַכְּכָה, הוליכה אותי בידי החוצה ואמרה: “אתה לא צריך שעון, זֵיידֶה. תראה כמה שעונים יש בעולם.”

היא הראתה לי את צלו של האקליפטוס, שבגודלו, בכיוונו ובצינתו אמר תשע בבוקר,
את הָעַלְעַלִּים האדומים של הרימון, שאמרו אמצע מרס,
את השן שהתנדנדה בפי ואמרה שש שנים,
ואת הקמטים הקטנים שבזוויות עיניה, שריצדו ואמרו ארבעים.

“אתה רואה,  זֵיידֶה, ככה אתה בתוך הזמן. אם יקנו לך שעון, אתה תהיה רק על־ידו.”

(מאיר שלו, כימים אחדים, עמ’ 98-97. הוצאת עם עובד, תל אביב, 1994)