רשב”י (ר’ שמעון בר יוחאי)

ר’ שמעון בר יוחאי (המכונה גם רשב”י) הוא תנא שחי בגליל במאה ה-2 לספירה. הוא היה תלמידו של ר’ עקיבא, מורו של ר’ יהודה הנשיא, אביו של ר’ אלעזר וחותנו (או חתנו) של ר’ פנחס בן יאיר. מדרש ספרי מיוחס בעיקרו לר’ שמעון.

לפי אגדה מפורסמת המופיעה בתלמוד, היה על ר’ שמעון לברוח מפני הרומאים, והוא הסתתר עם בנו במערה במשך 12 שנים בהן עסקו בלימוד תורה בלבד, תוך שהם ניזונים ממעין וחרוב פלאיים שצצו במקום למענם. מערה זו מצויה, על פי מסורת עממית, בפקיעין. בהתאם, ר’ שמעון בר יוחאי הטיף במקורות חז”ל להתמסר ללימוד התורה, תוך זניחת עיסוקי הפרנסה היום-יומיים.

בספרות הזוהר (שהופיעה החל בשלהי המאה ה-13 לספירה) מופיע ר’ שמעון בר יוחאי כגיבור המרכזי, המגלה את סודותיה הפנימיים של התורה, כנאמן וכקרוב ביותר לשכינה – בת זוגו של הקדוש-ברוך-הוא.

בספר הזוהר מסופר על הכינוס (אדרא) בו מגלה ר’ שמעון את הסודות העמוקים ביותר בטרם הוא הולך לעולמו. ציונו (ביחד עם ציון בנו ר’ אלעזר) מצוי בהר מירון, שם מתקיימת מדי שנה הילולא בהשתתפות כ-300,000 איש בליל ל”ג בעומר, בו על פי המסורת הסתלק ר’ שמעון. חלק מהמנהגים בהילולא זו הם הדלקת מדורות וחלאקה (התספורת הראשונה של ילדים בני שלוש).

כמו כן, מיוחסים לר’ שמעון בר יוחאי חיבורים אפוקליפטיים נוספים.