מספר פריט : 7480

קמצא ובר קמצא – תלמוד בבלי

קמצא ובר קמצא - תלמוד בבלי
קמצא ובר קמצא - תלמוד בבלי

מספר פריט : 7480

  קהלי יעד
הגיל הרך
כיתות א ג
כיתות ד ו
כיתות ז ט
כיתות י יב
מבוגרים
  שיוך תרבותי
חזל יהדות
  סוג סרט
מבוסס על כתבי הקודש
  אורך סרט
קצר (דקות)
  שפת הסרט
דובר עברית
  מילות מפתח
אחדות ומחלוקת  ]  [  דו קיום, סובלנות, קנאות וקיצוניות, מתינות ופשרה  ]  [  ישראל  ]  [  כבוד ועלבון, בושה  ]  [  מקום קדוש, מקדש  ]  [  ענוה, גאוה, צניעות, אגו  ]  [  קפדנות, החמרה  ]  

קמצא ובר קמצא הוא סיפור ידוע מאגדות החורבן, המתאר את ימיה האחרונים של הקהילה היהודית בירושלים, לפני שהוחרבה על ידי נירון, קיסר רומא. ימים אלה, שנות ה-60 לספירה, כוללים יחסים רעועים בקרב היהודים בירושלים, מחלוקות ופלגנות אשר נובעים משנאת חינם בלתי מוסברת בין היהודים לבין עצמם, ובשיא ההידרדרות החברתית הם מלשינים זה על זה בפני הקיסר הרומי. הסיפור הוא של עלבון ונקמה, של גאווה ושנאה, של חורבן והרס עצמי, והרבה דמויות שליליות ומידות מושחתות מרכיבות אותו.

הסיפור עצמו מובא בעקבות ציטוט מפורסם של רבי יוחנן, חכם מתקופת התלמוד, במסכת גיטין, דף נה, ע”ב:

“אמר רבי יוחנן: מהו שנאמר: ‘אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה’ (משלי, כח, יד) – על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים”.

תוכן הסיפור:

[באתר “ספר האגדה לילדים” מופיע הסיפור בעיבוד לילדים.]

עשיר אחד בירושלים עשה סעודה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חברו, יהודי בשם קמצא. טעה המשרת והזמין אדם בשם בר קמצא, שנמנה דווקא עם אלה השנואים על בעל הבית. בר קמצא עצמו שלא הבין מדוע הוא מוזמן, נטה להאמין כי המארח החליט להשלים עמו והגיע לבית החוגגים. הופעתו בסעודה הרגיזה את בעל השמחה והוא הורה לבר קמצא להסתלק. בר קמצא המופתע, ביקש מהמארח שהואיל והוא כבר הגיע לסעודה שיניח לו להישאר בסעודה בתמורה לכך שהוא ישלם את דמי סעודתו, בעל הבית סירב להצעה זו. מפני הבושה הָרַבָּה הוסיף בר קמצא והציע לשלם דמי חצי סעודה וגם להצעה זו סירב בעל הבית. ראה בר קמצא שבעל הבית עקשן והציע לשלם דמי כל הסעודה בתמורה שלא יגורש בבושת פנים מהסעודה. אך אף־על־פי־כן המארח סירב בשלישית ולא היה מוכן בשום פנים ואופן שבר קמצא יישאר בסעודה. בסופו של דבר תפס בעל הסעודה את בר קמצא ולעיני כולם גירש אותו מהסעודה בבושת פנים.

בר קמצא לא השלים עם העלבון, וכעסו גבר לנוכח העובדה שישבו בסעודה חכמי ישראל שלא מנעו את גירושו. הוא החליט לנקום וסיפר לקיסר כי היהודים מורדים בו. כדי להוכיח את דבריו הציע לו לשלוח קורבן ליהודים במטרה שיקריבו אותו, והם, כך הסביר לו, יסרבו להקריבו. הקיסר נתן בידיו עגל לקרבן, ובדרך לירושלים הטיל בו בר קמצא מום קטן שלפי התורה פוסל להקרבה ולפי חוקי רומי אינו נחשב לפסול (הגמרא מביאה שתי אפשרויות כאלה, או בניב השפתיים או בדוק העיניים) מתוך ידיעה שהמום ימנע מהכוהנים להקריבו. ואכן כך היה – פסילת הקרבן נתנה לקיסר הוכחה מספקת למרד של היהודים, והניעה אותו בסופו של דבר לעלות על ירושלים ולהחריבה.

אירוע נוסף שנלווה לסיפור, מתאר את לבטי המנהיגות היהודית ביחס לקרבן. הם נוטים דווקא כן להקריבו מפני “שלום מלכות” אך רבי זכריה בן אבקולס, אחד המנהיגים הבולטים, דוחה את ההצעה ומורה שלא להקריב. בנוסף, יש כאלה הדורשים להרוג את בר קמצא, אחרי שהם מבינים כי הוא הטיל את המום, אך שוב מתערב רבי זכריה ומורה שלא להרגו, מחשש שיחשבו בדורות הבאים שכל המטיל מום בקורבן ייהרג.

 

  קהלי יעד
הגיל הרך
כיתות א ג
כיתות ד ו
כיתות ז ט
כיתות י יב
מבוגרים
  שיוך תרבותי
חזל יהדות
  סוג סרט
מבוסס על כתבי הקודש
  אורך סרט
קצר (דקות)
  שפת הסרט
דובר עברית
  מילות מפתח
אחדות ומחלוקת  ]  [  דו קיום, סובלנות, קנאות וקיצוניות, מתינות ופשרה  ]  [  ישראל  ]  [  כבוד ועלבון, בושה  ]  [  מקום קדוש, מקדש  ]  [  ענוה, גאוה, צניעות, אגו  ]  [  קפדנות, החמרה  ]  
דילוג לתוכן