מספר פריט : 3598

מקץ

מספר פריט : 3598

שלום חברים,

סיפורי יוסף, יותר מכל מקבץ סיפורים אחר במקרא, מעלים שאלה תיאולוגית גדולה: “הכל צפוי והרשות נתונה”, אמר רבי עקיבא (בן יוסף!!!), בפרקי אבות, פרק ג’, משנה ט”ו.

הכל צפוי? הכל??? והרשות נתונה? מה זאת אומרת “נתונה”? ואם הכל צפוי, מה זה רשות? רשות למה?

מי מנהל את הדרמה הזאת, הנחווית לנו כחיינו? מי המושך בחוטים? האם יש בחירה חופשית אמיתית, או שמא רק אשלייה גדולה של בחירה? האם מוחנו, שאנו כל כך מפארים את יכולותיו וסגולותיו, הוא לא יותר מעט נובע בידו של הכותב במרומים? האם האדם מתכנן ואלוהים אכן צוחק, כמו שאומרים לנו הציניקנים הגדולים? ואם הוא צוחק, על מה הוא צוחק? על כך שאנחנו כל כך בטוחים שאנחנו כותבים את הסיפור? על הרצינות היתרה שלנו? על העליבות שלנו? האם פספסנו כאן איזו בדיחה קוסמית נהדרת? ואולי אנחנו הבדיחה?  בראשית נ’, יט-כ:  “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ (על כך שמכרתם אותי למצרים, אני לא אתנקם בכם) כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה (אבל) אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב”.

תארו לעצמכם ש…

העט חושב שהוא כותב את המסמך שנכתב בדיו הכחולה שלו!?! וכשמילה נמחקת, הוא חושב שהוא בחכמתו הרבה בחר למחוק את המילה ולהחליפה במילה אחרת, מתאימה יותר?

האם גם העט משתעמם לפעמים מחייו המונוטוניים, כמו למשל לכתוב כל כך הרבה חשבוניות מס מ – 9:00 – 17:00, ומהרהר בינו לבין עצמו מה הוא היה רוצה לעשות בשארית הדיו שנשארה לו, והאם בכלל להיות רואה חשבון זה ייעודו?

האם בסוף כל יום העטים מתגפפים זה עם זה בקלמר החמים ומספרים לחברה’ מה הם כתבו במהלך היום? האם הם מקיימים תחרויות רייטינג ביניהם? האם העט חרד לדברים שיוצאים ממעיו? חרד שכולם יצחקו על מה שכתב? האם לעט אכפת שלפעמים הוא פוגע נורא? שלפעמים הדיו שלו הופכת אותו לחץ רעיל של שנאה?

האם העט עם הדם השחור מרגיש נחות לעומת העט עם הדם הכחול, המלכותי והפופולארי? ומה על בעלי הדם האדום? הם הרי הנודניקים שתמיד מתקנים את כולם, ונותנים לכל העולם ציונים והערות. האם הם נהנים לתקן בגסות כזו את מה שכתבו העטים האחרים? והעיפרון הרך והמחיק, האם הוא מקנא בעט הנצחי? האם זה מעליב אותו שכולם חושבים הוא יודע רק לצייר ולעשות חשבון פשוט על נייר משבצות? או, אולי העפרונות גאים להיות האומנים של החבורה ובזים לכל העטים הגסים והשכלתניים?

האם בשיחות סגורות בקלמר, העטים מתלוננים על כך שהרובוטים החדשים של לנובו, גלאקסי, ואסוס גזלו מהם את הפרנסה וגרמו לאבטלה קשה מאוד בקרב העטים הצעירים (שהרי עטים רבים הושלכו כשדם כחול וטרי עדיין נוטף משפתותיהם!)? האם העטים שבקלמר נזכרים בערגה בימים הטובים, שבהם הכל היה תלוי רק בהם, לפני שהמציאו את הרובוטים המכוערים האלו, עם הפונט המכני נטול הנשמה? הרי, כוווווולם יודעים להבדיל בין אוטנטי לבין מכני. לא? אנחנו העטים יודעים להביע רגשות, הרובוט לא! אנחנו העטים יודעים מתי ללחוץ ומתי להרפות, מתי לזרום ומתי להתעקש ולהדגיש כל מילה. לרובוט אין בכלל נשמה, כל מילה נראית כמו כל מילה אחרת. מילא נשמה, רגשות בסיסיים ביותר אין לרובוטים האלו? אבל מה לעשות? העולם היום מעדיף את המכני והזול על פני האמיתי. בשם המהירות והיעילות וויתר העולם על הנשמה היתרה. היו ימים שבהם ידענו להעריך את המאמץ הקטן, הנוסף, זה שעשה את כל ההבדל. ההההייייוווו זזזמממננניייםםם, אז בקלמר ישבנו… חלמנו וכתבנו… עכשיו דבר אין להכיר, על הנייר כותב מכשיר…. אולי בזכות אותם ימים.

ואז, כשעט זקן שם לב שהוא מגיע לטיפות הדיו האחרונות שלו (ואולי הוא לא רואה את זה, כי הוא מרגיש עדיין צעיר, אבל כל הקלמר כבר מתלחש מאחורי גבו שזמנו קרב), האם הוא נתקף חרדה? אולי חרטה על כל מה שלא הספיק לכתוב? או צער על דברים שכתב ולא מחק, שלא הקשיב לסבו הזקן שלימד אותו ש “טוב דף ריק מדף עמוס לעייפה” [פרקי עטים, מסכת עט נובע, דף A4 עמוד א]? וכשיוצאת טיפת הדיו האחרונה מפיו, והעט נשאר ככלי ריק, ללא טיפת חיות מילולית בגופו, האם חבריו מספידים אותו ומעלים על נס קטעים נבחרים שכתב? ואם עט צעיר ויפה נפגע חלילה, והוא מושלך אל הפח הגדול האפל והאימתני, האם חבר מוכשר יכתוב לו משהו כמו: “קודם זמנו מת העט הזה, ושירת חייו באמצע נפסקה. וצר! עוד מזמור אחד היה לו והנה אבד המזמור לעד, אבד לעד!”?

ובתוך הקלמר הזה, שבו יש כל כך הרבה עטים – נובעים וכדוריים, עפרונות – של צבע ושל עופרת פשוטה, מחדדים, מחקים, וטיפקס, האם יש עט אחד זקן וחכם ששואל את עצמו: מי כותב????

ואנחנו? בני האדם – הכדוריים, הנובעים, הפשוטים והמהודרים – האם מישהו או משהו כותב אותנו? חי אותנו? נושם אותנו? מזרים אותנו? חולם אותנו?

“הכל צפוי והרשות נתונה”, פרקי אדם (אבות), פרק ג’, משנה ט”ו. הכל צפוי… על ידי הכותב הגדול? והרשות נתונה… נתונה למה? נתונה לנו לחשוב לתומנו שאנחנו הכותבים? ואולי לשנות את הטקסט הצפוי?

על זה אתה צוחק שם למעלה?

איזו חירות פרדוקסאלית יש לעט, הנענה בחופשיות לתנועתו של הכותב, שופך כמים את הדיו הניתנת לו בהשאלה, ומתמסר לחלוטין לחכמה המוזרמת דרכו.

הו, מי יתנני עט!

והנה גרסה נוספת של נס, נס החירות: קסת דיו טהורה אחת, שבניגוד לקסתות הטמאות, ידעה (מה זה ידעה?) שבאמצעותה נכתבה התורה כלה והאירה את העולם כלו. ידעה שהיא לא כתבה דבר. אבל באמצעותה נכתב הכל. קסת דיו אחת קטנה…

לזה התכוונת אחינו הקטן יוסף?

שבת שלום  וגמר חנוכה שמח!

אלישע

להורדת הדרשה בפורמט pdf 

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן