מספר פריט : 3441

מילר (1994/מהדורה שניה בדפוס) המתרגל הקונטמפלטיבי

מספר פריט : 3441

Miller, J. M. (forthcoming [1994]). The Contemplative Practitioner. Toronto: Toronto University Press.

***ג’ון מ. מילר

ג’ון מילר הוא מהמייסדים של שיח ה”חינוך ההוליסטי”. זה קרוב לארבעה עשורים שהוא מלמד באוניברסיטת טורונטו. הקורסים אותם הוא מלמד משלבים קונטמפלציה ומתועדים בחלק גדול מלמעלה מ 30 הספרים שפרסם.

(ספר זה עובר כעת שינויים לקראת מהדורה חדשה. מספרי העמודים עוקבים אחר גירסה שג’ון שלח אלי).

הספר של מילר נכתב כתגובה לספר מפורסם של דונלד שון (1983) שנקרא The reflective Practitioner . מילר טוען בספר כי רפלקציה איננה מספיקה משום שקיים “אופן חווייתי נוסף שהוא מעבר לחוויה החושית ואף מעבר לרפלקציה.” רמה זו מתחברת ל”מציאות רחבה יותר (כמו, הדאו, הלא-מודע הקולקטיבי של יונג, הסדר הסבוך של בום) שהיא שונה לחלוטין מהתפיסה האמפיריציסטית של המציאות האובייקטיביות, או התפיסה של ידע אישי שמבוסס על הבנייה אינדיבידואלית של משמעות הדורשת מחויבות לרפלקציה” (עמ’ 31). קונמפלציה היא “חוויה לא דואלית שבה אנו הופכים אחד עם מה שאנו מתובננים בו” (עמ’ 7).

הספר בוחן קונטמפלציה מזוויות שונות כמו: חשיבותה כמשלימה רפלקציה וכמחוללת מצבי נוכחות, אופני קונטמפלציה שונים ואסטרטגיות כיצד להכניסן ליומיום, סיפורי חיים של קונטמפלטיבים מפורסמים והמסורות שמהן מגיע התרגול שלהם. כמו-כן פרק שלם סוקר את תנועת המיינדפולנס שכמעט לא הייתה קיימת בתקופה בה מילר פרסם את הספר אך כעת נוסף פרק חדש למהדורה הנוכחית. נסקרים כאן חלק מפרקי הספר.

אחת מן המטרות המהותיות ביותר של התרגול היא לטפח נוכחות. מילר מתאר נוכחות כפועל ולא כשם עצם. זוהי דרך של היות, אך דרכי היות אינן מוערכות מספיק בתרבות שלנו שמבוססת על עשייה. נוכחות היא פרדוקסאלית. בזמן שאנו מבקשים לטפחה איננו יכולים לצפות שהיא תוליד יותר מאשר את עצמה. “למרות שניתן לצפות שנוכחות תשפר את היחסים שלנו, המוקד צריך להיות על תרגול ללא ציפיות” (עמ’ 16).

מילר מתאר תיאוריה של קן וילבר ([1983] 2001) כדי להמשיג נוכחות. וילבר ביסס את התיאוריה על בונוונטורה שטען כי לאדם יש שלוש עיניים – עין הבשר, עין ההיגיון ועין הקונטמפלציה. כל עין תופסת רבדים שונים של המציאות. וילבר טוען כי תיאוריה זו מקבילה לזו של יו מסן ויקטור שדיבר על קוגיטטיו, מדיטטיו, וקונטמפלטיו (עמ’ 32). אלו ניתנים להשוואה עם רציונליות טכנית (גישה פוזיטיביסטית), רפלקציה (כמו שתוארה אצל שון), ונוכחות (שמתוארת על ידי מילר). תפיסה זו של שלושת העיניים יכולה להימצא במסורות שונות. על פי מילר רפלקציה בזמן פעולה היא תנועה מהירה בין תיאוריה למעשה על מנת לפתור בעיות מקומיות שצפות מתוך הפעולה. נוכחות לעומתה כרוכה ב “תיאוריה ומעשה שנחוות כאחדות” (עמ’ 33). “המתרגל הקונטמפלטיבי עסוק הן ברפלקציה והן בקונטמפלציה והוא נע מאחד לאחר בהתאם לצורך” (עמ’ 39). הקו שבין השניים איננו נוקשה, אך קונטמפלציה עשויה להוביל ל”פליאה” שעל פי מייקל לרנר (2000) צריכה להיות המטרה הראשונה של החינוך (עמ’ 39).

מילר דן בגישות שתומכות בתרגול מדיטטיבי וטוען כי “אנו צריכים להימנע מלתרגל מדיטציה או כל תרגול רוחני אחר כאילו הם ‘ה’ תשובה. מדיטציה היא שיטת תרגול. היא יכולה לעזור לנו לאורך המסע אך יש במסע הרבה יותר מאשר מדיטציה”. (עמ’ 48). מילר מציע ארבעה סוגים של מדיטציה אינטלקטואלית/רגשית/פיזית/מעורבת-חברתית ואלו מחולקים לתת סוגים.

מילר תופס רוחניות דרך המושג הלטיני “ספיריטוס” שמשמעו נשימה. יש רווח בין השאיפה לנשיפה. מקום שהוא “בין לבין”. בספרו על פסיכולוגיה טרנס פרסונאלית מתייחס פרר (2002) לעבודתו של בובר. על פי בובר (1970) “נשמה איננה באני אלא ביני לבינך. היא איננה כמו הדם הזורם בך, אלא כמו האויר אותו אתה נושם” (עמ’ 89). פרר טוען שאותו בין-לבין הוא “המקום של היווכחות רוחנית אמיתית” (עמ’ 119). מודעות הן לזרימה והן לרווחים בין נשימות יכולה לתת מקום לנשמה להופיע.

פרק ארבע בוחן שמונה דמויות קונטמפלטיביות ואת התרגול שלהן המייצג מסורות שונות. דמויות אלו הן הבודהה, רומי, תרזה אוילה, אמרסון, גנדי, בלק אלק, תומאס מרטון, אונג סנג סו קי – כולן דמויות מופת של קונטמפלציה וחיי חמלה. מודלים אלו לטענת מילר מחדדים את הבנתנו אך חשוב לזכור את אימרת הזן הידועה ‘אם תפגוש את הבודהה בדרך, הרוג אותו’.” קונטמפלטיבים לא צריכים להפוך לדמויות שמקבלים את משנתם ללא ביקורת. “צריך לבחון את תפיסותיהם דרך חוויותינו אנו ובתרגול שלנו” (עמ’ 134).

פרק 6 הוא סקירה יפה של התפתחות המיינדפולנס בארה”ב. והוא איננו נסקר כאן, משום שפרטים אלו מופיעים לאורך הסקירה כולה.

העמודים האחרונים של הספר מגוללים את סיפור חייו המרגש והמרתק של מילר עצמו. הוא גדל במיזורי וברח מארה”ב על מנת שלא להתגייס למלחמת וייטנאם. הוא מתאר את השנים בהן נאבקה אשתו בסרטן ונפטרה מן המחלה. סיפורו האישי של מילר מוסיף נופך של שכנוע כשניכרת מחויבותו לקונטמפלציה ולהוראה, וניכר עד כמה התרגול עזר לו אישית להתמודד עם תהפוכות שונות בחייו. הוא מסיים בכותבו “כשספר זה יתפרסם אהיה בן 70. אני עדיין מלמד במשרה מלאה וממשיך לשאוב השראה מתלמידיי. אני מודה על כך שהייתה לי הזכות להציג בפני הרבה מהם את התרגול הקונטמפלטיבי ולהנחות עבודות דוקטורט בתחום. העבודה עם אנשים צעירים מביאה לי שמחה רבה. איני רואה כל סיבה לפרוש כל עוד שמחה זו נמשכת.”

פדגוגיה: פרק שבע מתאר את הקורסים אותם מלמד מילר זה 25 שנים באוניברסיטת טורונטו. מילר מתאר מדיטציה כמפתחת “תשומת לב חומלת” והוא מציג רציונלים שונים לתרגול. הוא מתאר שמונה סוגים של תרגול: התבוננות בנשימה, סריקת הגוף, מנטרה, דמיון מודרך, הליכה, קונטמפלציה ואהבה-נדיבה. סטודנטים שכבר מתרגלים לא נדרשים להחליף תרגול. הסטודנטים מתחילים מ 10-5 דקות ביום ונדרשים תוך ששה שבועות להגיע ל 30-20 דקות ביום ולתעד את התהליך ביומן. שני אלמנטים נוספים שמוסיף מילר הם מדיטציה של אהבה-נדיבה בתחילת כל שעור והנחיות כיצד להכניס את התרגול ליומיום.

מילר מתאר מחקר המשך איכותני שערך בקרב בוגרי הקורסים שלו. הוא חולק תובנות שלו ונותן המלצות לגבי האופן בו ניתן לשלב מדיטציה בחינוך גבוה. אלו כוללות: חשיבות השיתוף של המורה את תלמידיו בתרגול שלו, הצורך לאפשר לסטודנטים בחירה בין תרגולים שונים כך שיוכלו להיכנס באופן מושכל לשגרת חייהם, הצורך להימנע מפיתוח ציפיות גבוהות מדי, החשיבות של הכרה והבחנה ברגעי “הצלחה” שבהם מרפים ממחשבות ועוד (עמ’ 197-5).


John Miller is one of the most renowned founders of the discourse of “holistic education”. For close to four decades he has been teaching at the Ontario Institute for Studies in Education (OISE) at Toronto University. His courses involve the practice and theoretical study of contemplation and his numerous publications cover this field from diverse angles.

(This book is currently being revised and updated. Page numberings follow a version John has sent me by email).

Miller’s book was written as a response to Donald Schon’s famous The Reflective Practitioner (1983). Miller suggests that reflection is not enough for there is: “another level of experience that is beyond sense experience and even reflection.” This level connects one: “with a larger reality (e.g., the Tao, Jung’s collective unconscious, Bohm’s implicate order) that is much different than the empiricist’s notion of an objective reality, or the conception of personal knowledge based on individual construction of meaning requiring commitment and reflection.” (p. 31) contemplation is conceived here “as nondualistic experience where we become one with what we are observing.” (p. 7).

The book explores contemplation from various perspectives including: its importance as complementing reflection and in inciting presence, different forms of contemplative practice and strategies for their incorporation in one’s life, life-stories of famous contemplatives and accounts of the traditions in which their practice is grounded and a full chapter that surveys the mindfulness movement which was hardly existent when Miller first published the book in 1994. I here shortly review some of the chapters of this book.

One of the main aims of the practice is to cultivate presence. Miller conceives of presence as a verb rather than as a noun. It is a way of being, yet ways of being are not appreciated enough in a culture that stresses doing. Presence however is paradoxical. While we seek to cultivate presence, we should not expect presence itself to yield more than presence. “Although we can hope that presence can improve a relationship, the focus should be on simply being there without expectations.” (p. 16).

Miller applies a theory proposed by Ken Wilber in Eye to Eye (2001 [1983]) to conceptualize presence. Wilber based his theory on an analysis of Bonaventure who posed that we have three eyes of perception, the eyes of flesh, reason, and contemplation. Each eye perceives different dimensions of truth. Wilber correlated this theory with Hugh of St. Victor’s cogitatio, meditatio, and contemplatio (p. 32) and Miller equates these with Technical Rationality (reflecting a positivistic approach), Reflection (as conceived by Schon), and Presence (which Miller elaborates).  This conception of the three eyes can be found in other traditions as well. According to the way I understand Miller, reflection in action corresponds with quick shifts between theory and practice to solve on-the-spot dilemmas, while presence through the contemplative mode entails that “theory and practice are experienced as a unity”. (p. 33). “The contemplative practitioner engages in both reflection and contemplation and moves from one to the other where appropriate.” (p. 39). The line between the two is not a rigid one, however contemplation can lead to “wonder” and awe that according to Michael Lerner (2000) should be the first goals of education. (p. 39)

Miller discusses some attitudes that support meditative practice yet claims: “We need to avoid embracing meditation or any spiritual practice as the answer.  Meditation is a method or practice; it helps us along our journey, but there is much more to the journey than meditation.” (p. 48). Miller then offers four different types of meditational practice and many of their versions: intellectual, emotional, physical, action-service.

Miller conceives of spirituality based on its latin root spiritus, which means breath.  There is the space between the out breath and the in breath, a place of “in between.”   Ferrer (2002) in his book on transpersonal theory refers to the work of Buber and the “Between”.   In Buber’s (1970) words:  “Spirit is not in the I but between I and you, it is not like the blood that circulates in you, but like the air you breath.”(p.89). Ferrer argues that the between is the “locus of genuine spiritual realization” (p.119). Awareness of both the flow and spaces in breathing can provide a place for soul to come forth.

Chapter four explores eight contemplatives and their practice representing different traditions and different renditions of practice. These include the Buddha, Rumi, Saint Teresa of Avila, Emerson, Gandhi, Black Elk, Thomas Merton, Aung sang Suu Kyi; all exemplary models of the contemplative and compassionate life. In summary Miller considers these models to enhance our understanding greatly yet “it is important that we remember the famous Zen saying “if you meet the Buddha on the road, kill him.” The contemplatives should not become figures whose teachings we accept without reservation. “We need to test their teachings against our own experience and our own practice.” (p. 134)

Chapter six is an excellent review of the mindfulness movement which is attended broadly in the current project, so I will not tend to this chapter while I must acknowledge that I borrowed some of Miller’s biography in this review.

The final pages of the book are highly moving, describing Miller’s personal journey of growing up in Missouri fleeing the U.S. so as not to get drafted to Vietnam, his first marriage and his wife’s struggle with cancer. The call to teach and engage in contemplative practice receives its final thrust with this account of a spiritual marriage, and a spiritual life of one of the major contributors to the discourse of holistic education. In the final lines Miller states referring to this revised edition of his book: “When this book is published I will be 70.  I am still teaching full time and continue to draw inspiration from the students I work with.  I am very grateful that I have been able to introduce contemplative practices to my students and also supervise several doctoral theses on contemplative education. Teaching and working with young people continue to bring much joy into my life.  I see no reason to retire as long as this is true.”

Pedagogy: Chapter seven is an important contribution that describes Miller’s own journey in teaching meditation at Toronto University (at OISE) in the past 25 years. Miller begins by defining meditation as cultivating “compassionate attention”, and he explains the rationale of the practice (p. 187). He then introduces eight types of practice including observing the breath, Body scan, Mantra, Visualization, Walking, Contemplation, and Loving-kindness. Students who already have a practice are not asked to change it. Students begin with 5-10 minutes a day and over the course of six weeks gradually work up to 20-30 minutes keeping a daily journal documenting the process. Two other elements in Miller’s course are beginning every lesson with loving-kindness meditation and introducing students to mindfulness practice in daily activities.

Miller describes a follow-up qualitative study he conducted with a graduate student to evaluate his work. He also shares his insights and gives important recommendations as to how meditation can be incorporated in higher education. These include: the importance of sharing one’s practice with his students, the need to allow students freedom to choose the practice and to incorporate them in their routine in their own lives, the need to avoid setting expectation of the practice too high, acknowledging the moments of “success” in letting go of thoughts, and other (p. 195-7).

Buber, Martin.  1970.  I and Thou.  (W. Kaufman, Trans.).  New York:   Scribner.

Ferrer, Jorge. N. 2002.  Revisioning Transpersonal Theory: A Participatory Vision of Human Spirituality.  Albany, NY: SUNY press.

Wilber, Ken (1983) Eye to eye:  The Quest for the New Paradigm.  Garden City, NJ:  Anchor Books.

נכתב ע"י: מילר.
דילוג לתוכן