מספר פריט : 3198

לעשות סדר בסדר

מספר פריט : 3198

מחנכים והורים יקרים, הנה זה מגיע!
חלק מאתנו מצפה לזה בכיליון עיניים – המפגש המשפחתי, ריח הניקיון, המצות…
וחלק מאתנו כבר בפאניקה – המפגש המשפחתי, הניקיונות, המצות…
הנה זה מגיע: ליל הסדר!
כוכבת הסדר היא ללא ספק ההגדה. חלקנו קוראים את הכככוווולללל. חלקנו מדלגים. חלקנו מגיעים רק עד האוכל. חלקנו רק שרים את השירים. המשותף לרוב עם ישראל, זה שכמעט אף אחד לא מבין את מה שכתוב בחוברת העתיקה הזו.
מטרת דברי אלה, היא להתיידד מעט עם הכוכבת הזו ולכן נעסוק ברשימה זו בנושא אחד בלבד: תוכן העניינים.
כל הגדה נפתחת בתוכן העניינים המפורסם (קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד…..), ולא במקרה. לא במקרה קראו למפגש המשפחתי הזה סדר. התמצאות בהגדה, ובראש ובראשונה בתוכן העניינים, יכולה לעזור בהובלת הסדר, ובעיקר לצקת משמעות חדשה ועמוקה לחוויית הסדר הארוכה והמבולבלת הזו.
אז בואו נעשה קצת סדר בסדר.

יצרנו עבורכם מעין תכנת WAZE להגדה של פסח. הנה לפניכם המפה:
קודם כל  נתבונן ביעד, לאן אמורים להגיע?
התשובה ברורה: פנימה! היעד הוא הלב: להבין ולחוות את סדר הפסח כחגיגה ממשית של חירות והודיה!
קדש: כמו בכל ערב שבת או ערב חג, מתחילים עם קידוש (כוס ראשונה מתוך ארבע). באמצעות הקידוש על היין אנחנו מכריזים על ייחודיותו של היום. היכולת לקדש את הזמן היא סממן מובהק של חירות. לְעֶבֶד אין שליטה על הזמן שלו. מיד לאחר הקידוש, ורגע לפני ששותים מהכוס, מברכים גם “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”.
ורחץ: בסעודת שבת או חג, אחרי קידוש היין, נוהגים ליטול ידיים, ואז לברך על הלחם (או המצה). אבל בערב פסח יש הגדה שלמה שצריך לקרוא לפני שמגיעים למצה ולסעודה עצמה, לכן רוחצים אמנם ידיים אבל בלי כל ברכה. אגב, רק לבני-חורין יש את הפריווילגיה ליטול ידיים לפני האוכל.
כרפס: הגענו למתאבן. אנו נוהגים כמנהג הרומים ששלטו בארץ-ישראל בעת שעיצבו את ההגדה של פסח. הרומים נהגו לפתוח כל סעודה חגיגית במתאבן ירוק, שתפקידו “לפתוח את התיאבון”. מכיוון שהרומים היו סמל למעמד בני החורין, חז”ל למדו מהם כיצד נוהגים בני-חורין מתורבתים לאכול.
יחץ: זה השלב שבו לוקחים את המצה האמצעית, מתוך השלוש המונחות על קערת המצות הרשמית של הסדר, וחוצים אותה לשני חלקים (לא שווים!). את החלק הקטן משאירים בצלחת המצות, בין שתי המצות השלמות, ואת החלק הגדול מניחים בצד. החלק הזה יהפוך בקרוב לאפיקומן, ויחזיר את הילדים לשלחן הסדר. לבציעת המצה יש הרבה הסברים, ואפשר לאסוף מכל הנוכחים הסברים יצירתיים למנהג הזה. הסבר אחד שאני אוהב, קשור בהכרה בכך שאנו מגיעים לסדר השנה, כבכל שנה, חצויים. עוד לא הכל שלם בחיינו, ולמרות שאנחנו בני-חורין, כאן בארץ ישראל, עוד אין שלום, עוד לא השלמנו – לא בחיינו הפרטיים ולא בחיינו המשותפים.
מגיד: זהו החלק המרכזי שבהגדה. כאן מתחילים להגיד. המילה “הגדה” לקוחה מההנחיות שניתנו לבני ישראל ברגע השיא של יציאת מצריים, שינצרו אותו בזיכרונם הקולקטיבי, ויעבירו את סיפור היציאה מעבדות לחירות לילדיהם.
“וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם” (שמות, יג, ח).
שימו לב למילה “לי” – את סיפור יציאת מצרים עלינו לקבל בראייה מאוד אישית. הסיפור הזה קרה לי, והוא יקרה גם לך, ילדי היקר.
המגיד הוא ארוך. הוא כתוב בסגנון מאוד תלמודי, ולכן כל כך קשה להבין אותו היום. גם כשמבינים את המילים עצמן, לא בהכרח מבינים את המשפט ואת ההקשר. מי שרוצה לצקת עוד משמעות לסדר – עבור עצמו ועבור שאר הנוכחים – טוב ייעשה אם יכין את עצמו. אל תחששו, זה פשוט יותר ממה שאתם חושבים.
המגיד מתחיל בהצגת כוכבת נוספת של הערב, הלא היא המצה (“הא לחמא עניא” – זהו לחם העוני), ממשיך ב”מה נשתנה” (להזכיר לנו שערב זה מיוחד הוא, ושונה מכל ערב אחר בשנה), ממשיך בסיפור ההיסטורי של אבות האומה, מתובל בסיפורי חכמים, מודגם בסיפור ארבעת הבנים, ממשיך בדיון תלמודי ארוך ומפותל, כשבאמצע מופיע “טקס” עשר המכות. לקראת סוף המגיד מוצגים שלושת סממני הסדר: קורבן הפסח, המצה, והמרור. המגיד מסתיים ב”הלל קטן” – שירת הודיה על החירות ועל הניסים וברכה על כוס היין השנייה.
מרגע זה הכול קורה מאוד מהר, וטוב שכך, כי כולם מאוד רעבים!
רחצה: והנה הגענו לנטילת הידיים שלפני הסעודה. הפעם מוסיפים את הברכה “על נטילת ידיים”.
מוציא: או במילים אחרות, הברכה על המצה. אכילת הלחם (ובמקרה זה, המצה) סימלה את עיקר הסעודה. ארוחה ללא לחם או מצה נחשבת ל”חטיף”. לכן הברכה היא “המוציא לחם מן הארץ”.
מצה: בערב רגיל, אכילת מצה היא כמו אכילת לחם. אבל בליל הסדר, למצה יש משמעות מיוחדת במינה. הלילה הזה המצה היא הרבה יותר מסתם תחליף ללחם, היא כוכבת הערב. בשבילה הרי התכנסנו. לכן, למרות שכבר בירכנו על הלחם, מברכים באופן חריג גם “על אכילת מצה”.
מרור: מברכים על אכילת מרור, כדי להזכיר לכולנו עד כמה חיינו היו מרים, ועד כמה היום הם מתוקים! הברכה על המרור מזכירה לנו את שירה של נעמי שמר “על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק” – על כל אלה אנו מברכים.
כורך: מנהג הסנדביץ’ של הִלל הזקן, שכרך ביחד את המצה, סמל היציאה לחירות, ואת המרור, המסמל את הסבל, ומזכיר לנו שכנראה אין כמיהה לחירות בלי קצת סבל. השניים הולכים יד ביד ומאפשרים זה את זה.
ואז זה בא…

שלחן עורך: ה ס ע ו ד ה ! בתיאבון! (הי, תמשיכו לקרוא, לא סיימתם את המאמר!)
צפוּן: הארוחה לקראת סיום. כולם ישנוניים מרוב אוכל. זה הזמן לחגיגת האפיקומן, שהילדים מצפים לה מהרגע שהכריזו בגן על חזרות כלליות ל”מה נשתנה”. נשאלת השאלה, למה קוראים לחלק הזה “צפוּן”‘ מלשון מוצפן, מוחבא? למה לא קוראים לו “אפיקומן”? ובכלל, מה זה אפיקומן?
אפיקומן הנו צירוף של צמד מילים בארמית: אַפִיקוּ – הוציאו; מַן – מעדן (כמו המן שבמדבר), והכוונה הייתה כנראה לקינוח שבסוף הסעודה. על-פי הִלכות הפסח, קרבן הפסח הוא  הדבר האחרון שאנחנו אמורים לאכול לפני השינה, כדי להישאר עם טעם החירות בפה. כשחרב בית המקדש ופסקו הקורבנות, חתיכת המצה תפסה את מקום קורבן הפסח (תחליף עלוב, תגידו…). לכן הדבר האחרון שאמורים לאכול בערב הפסח הוא חתיכת מצה.
אבל למה צפוּן? לכך יש הרבה הסברים, אבל האהוב עלי ביותר הוא, שאת החירות האמיתית לא רואים! אדם יכול להיות אזוק באזיקים, או, כמו כולנו, משועבד למשכנתא, ובכל זאת הוא חווה עמוק בתוכו חירות אמיתית. כמו ויקטור פרנקל עליו השלום, שמצא את החירות הפנימית שלו דווקא באושוויץ. האפיקומן מזכיר לנו היכן עלינו לחפש את החירות.
ברך: אחרי ארוחה דשנה מברכים. קוראים לזה “ברכת המזון”. זו ברכה ארוכה, אבל במהותה היא ברכת הודיה על השפע שזכינו לו. ישנם גם נוסחים מסורתיים קצרים יותר. אבל גם אם אין כבר כח, שווה לומר תודה. תודה למי שטרח והכין, תודה למי שהוביל, תודה למי שקנה, תודה למי שערך וסידר, ולמאמינים שבינינו, תודה מיוחדת למי שאמר והיה העולם.
הַלֵּל: וכעת להלל הגדול. ההלל הוא אוסף מזמורים וקטעי קריאה המהללים את הכח האלוהי המוציא את האדם מן המיצר ומהבורות הצרים המעיקים על חייו. הכח העוזר לו למצוא את מקומו בעולם, פיסת ארץ זבת חלב ודבש. צריך לזכור שיציאת מצרים היא האירוע המשמעותי, החשוב, והמרכזי ביותר בנרטיב היהודי! סיפור יציאת מצרים מגלם את ההוויה האנושית הגבוהה ביותר, את הנקודה שבה האדם והאלוהים נפגשים. אנחנו פותחים כל בוקר עם תזכורת ליציאת מצרים (הנחת התפילין), בכל ערב שבת, בקידוש, מזכירים את יציאת מצרים, ועוד. מי שמכיר ומוקיר את חוויית החירות מבין מדוע בסוף הסדר “גומרים את ההלל”…
נרצה: הגענו בשעה טובה לסוף הסדר! מכריזים שתם ונשלם הטקס, ואנו מקווים שבשנה הבאה הוא יתקיים בירושלים הבנויה – או במילים אחרות, שבשנה הבאה ייתם הסבל בעולם, ישכון שלום, והאדם יחיה בחירות גדולה!
שירי סיום: זה כבר לא חלק מהסדר עצמו, אלא שלב הבידור. שירים, כמו אחד-מי-יודע
וחד-גדיא.

אם הגעתם עד הלום בקריאה, יש סיכויים טובים שהסדר השנה יהיה קצת יותר משמעותי. לרציניים שבינינו, אני ממליץ להעמיק עוד קצת בחלק המרכזי של ההגדה, המגיד. אבל לאט לאט… זה בסדר גם אם לא הכל מובן וברור. צריך להשאיר גם קצת מסתורין.
יהיה בסדר!
חג שמח!
אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן