מספר פריט : 3174

לנטיארי (2001) חזון של בתי ספר עם רוח

מספר פריט : 3174

***Lantieri, L. (2001). A vision of schools with spirit. Religion and Education. 28(1), 21-39.

לינדה לנטיארי היא אחת מן היוזמים של שיתוף הפעולה ללמידה אקדמית-חברתית-רגשית (CASEL ר’ סקירה זו תחת ארגונים). חיפוש אחר המילה “רוחניות” באתר של יוזמה זו לא מביא תוצאות. המילה “רוח” לעומת זאת מכוונת לספר זה של לנטיארי שבהחלט עוסק ברוחניות. כאן אני סוקר פרק אחד מתוך ספר זה שיצא ב 2001 תחת השם בתי-ספר עם רוח.

לנטיארי מתארת את נסיונה כמורה וכמנהלנית, ואת שני העשורים שבהם היא מנהלת את התוכנית לפתרון בעיות יצירתי שהיא חלק מחינוך לאחריות חברתית. בהתבסס על נסיונה היא מתארת את חזונה לחינוך שאינו מתמקד רק ב”אינטלקט, רגש, והתפתחות חברתית, אלא גם בהתפתחות רוחניות” (עמ’ 22). היא עושה הבחנה ברורה בין רוחניות לדת, ומציינת את הקושי בחיבור החיים הפנימיים של הנפש והרוח עם חינוך חילוני.

לנטיארי מתארת כיצד ב 1968, כמורה בת עשרים, היא נכנסה ללמד כיתה בהארלם, עם התחושה שאסור לה לערב את חייה הרוחניים (שעסקו בשאלת שאלות המעניקות משמעות לחיים) עם ההוראה. בדיעבד היא טוענת ש”כל עוד הייתי נוכחת לחלוטין עם שלושים ושבעה הילדים הללו, דבר שקרה לעיתים קרובות, החיים הפנימיים שלי הופיעו. אך לא חשתי כך באותו זמן” (עמ’ 22). היא מספרת, שילדים צעירים (בני 6 לערך) שאלו שאלות על המוות באופן רגיל. כשהגיעו לגיל 10-9 שאלות אלו נעלמו משום שתלמידים ספגו את התרבות הבית ספרית שמפרידה בין עניינים כאלו לעניינים חינוכיים. בהשראת פארקר פאלמר (1998 ר’ סקירה זו), היא מנתחת את התיקון הראשון לחוקה כקריאה להתנגנות לדוגמטיות. זהו תיקון “שמעולם לא התכוון לחנוק היבט כה חשוב של חיינו – את החוויה הרוחנית. למעשה ההפך הוא הנכון” (עמ’ 23).

לנטיארי רואה חינוך רוחני כחינוך מונע. בשנות ה 80 וה 90 של המאה ה 20 היא טוענת שחיכינו שמתבגרים ייכנסו לצרות לפני שפיתחנו תוכניות חינוכיות משקמות. היא מנתחת את הגדרת מילון וובסטר ל’רוח’ כ”כוח המחייה, עקרון החיות” (עמ’ 24). הגדרה זו פונה להיבט הרוחני שלנו שממקם את חיינו בהקשר של קהילה. המטרה שלה בייסוד של תוכנית פתרון בעיות יצירתי ב 1985 הייתה “ליצור קהילות בית ספריות אכפתיות ובטוחות” (עמ’ 24). אך היא נוכחה שהם השיגו הרבה יותר מאשר פיתוח מיומנויות מעשיות לפתרון קונפליקטים.

רוחניות לפי לנטיארי קשורה לדת ומוסר אך מבקשת להתעלות מעל כל צורה של פילוג ונפרדות שדת או אתיקה עשויים להביא עימן. רוחניות היא “בלתי-שיפוטית ואינטגרטיבית. היא קשורה בלהיות שייך, להתחבר, למצוא משמעות וייעוד. לא ניתן ללמד את החוויה הרוחנית. אך ניתן לחשוף אותה, לעורר אותה, למצוא אותה, או לקבלה בחזרה. לבני אדם יש יכולת יצירתית, יכולת לאהוב, למצוא משמעות, יכולת לתבונה, יופי וצדק. כל אלו הם היבטים של חיים רוחניים. כשמעוררים אותם, החוויה היא במקרים רבים סובייקטיבית ואינטנסיבית…החוויה הרוחנית ניתנת לתיאור כהכרה מודעת בחיבור שהוא מעבר לשכלנו ולרגשותינו. זוהי חוויה שלעתים מותירה אותנו בלא יכולת להסבירה” (עמ’ 25). היא כרוכה בעוררות של כמיהותינו וחיבור שלנו “לתודעה שנוגעת באלוהי שבנו” (עמ’ 26).

לנטיארי מונה את העקרונות הנדרשים לעידוד “בתי-ספר עם רוח” (עמ’ 26) ומסכמת: “אנו צריכים לראות בתי ספר כאורגניזמים חיים ופעילים שמעניקים ערך עליון לידע-עצמי, יחסים בינאישיים בריאים, בניית קהילה, ואכפתיות כלפי הסביבה. המטרות הללו אינן סותרות מצויינות אקדמית – בפועל, הן מעודדות אותה – וללא אכפתיות, כבוד, ונדיבות, מהי התוכלת שביכולות אקדמיות?” (עמ’ 27-26). כפי שלנטיארי מתארת היא שאלה מאות קבוצות הורים ברחבי ארה”ב “אם הייתם יכולים ללכת לישון בלילה ולקום מחר בבוקר עם הכוח להבטיח שתוכלו ללמד את כל הילדים בעולם דבר אחד בלבד, מה היה דבר זה? – התשובות היו דומות כמעט בכל אשר פנתה: שילדים יחושו נאהבים, שידעו שיש להם משמעות, שילמדו סובלנות וחמלה, שתהיה בהם תחושה של חיבור לאחר ולטבע” (עמ’ 28). לנטיארי בוחנת מספר מחקרים שהצביעו על עניינים בעלי חשיבות ב”התפתחות בריאה” ועמידות. רבים מאלו קשורים בחיים הפנימיים. בין המקורות שהיא מצביעה עליהם – תיאוריית האינטליגנציות המרובות של גארדנר, אינטליגנציה רגשית של גולמן, אינטליגנציה רוחנית של זוהר ומרשל, והספר רוח הילד של היי וניי.

ההצלחה בהכנסת הרוח לבתי ספר חילוניים תלויה בכנות של החשיפה של המאבק האישי שלנו ובמוכנות שלנו לחלוק אותו. היא מתארת שישה אתגרים הקשורים בכך (עמ’ 35-33). 1) הגדרת חינוך האדם השלם כך שלא יוקרבו הישגים אקדמיים או היבטים רוחניים. 2) התייחסות לקושי שבהבאת תכנים מסוג זה למתבגרים שדווקא הם זקוקים להחייאת תכנים אלו בתקופה זו של חייהם. כמו הארט (2004, ר’ סקירה זו), לנטיארי רואה בבית ספר מוסד שמדכא נטיות רוחניות טבעיות של ילדים. בעייתנו היא שרובנו לא חווינו את סוג החינוך שאנו רוצים לעודד, לכן לנטיארי טוענת שעלינו להקשיב לקולות הצעירים ולאפשר להם ללמד אותנו כיצד לסייע להם בצמיחתם. 3) ביסוס שפה משותפת כך שנבין מה המשמעות של מושגים כמו המקודש, רוח, נשמה, חיים פנימיים, ומציאת תרגולים וגישות שיביאו אותם לכיתה. 4) עיגון עבודה מסוג זה במחקר מדעי שרק לאחרונה החל למצוא דרכים לחקור את הרוחניות. באותו זמן לנטיארי מזהירה “אני מקווה של נגיע למצב שיש בידינו תמלילים שיאמרו לנו מה נכון ומה לא נכון לומר. נצטרך לאלתר ולהעריך את התועלת שבמעשינו באמצעים אחרים מאשר מבחנים קונבנציונאליים” (עמ’ 35). 5) מציאת דרכים בהם החיים הפנימיים של בית ספר ישולבו ברמה המחוזית בלי להפוך מסגרת זו לכובלת (כפי שהציעה גם בסעיף 4). 6) מציאת דרכים בהן מורים עצמם יטפחו את חייהם הפנימיים


Linda Lantieri is one of the founders of The collaborative for Academic, Social Emotional Learning (CASEL reviewed in the organizations section). A search for the word “spirituality” on the CASEL website would yield no results. “Spirit” would give one of Linda Lantieri’s books, and “soul” would give one more. Here I review her own chapter from a book she had edited in 2001 Schools with Spirit retrieved from the journal of Religion and Education.

Lantieri describes her experience as teacher, administrator, and her two decades of directing the Resolving Conflict Creatively Program (RCCP) of Educators for Social Responsibility. Based on her experience she describes her vision of education as involved not only in students’: “intellectual, emotional, and social development but also their spiritual growth” (p. 22). She clearly demarcates her notion of spirituality from religion and acknowledges the difficulty of combining one’s inner life of mind and spirit with secular education.

Lantieri describes how in 1968 as a twenty year old teacher, she entered a Harlem classroom, with the notion that she must not confuse her spiritual life (which meant discussing the life-meaning-giving questions) with the act of teaching. In hindsight she declares however: “as long as I was fully present with those thirty-seven children, which happened often, my inner life was being expressed. But it didn’t feel that way at the time” (p. 22). As she claims young children (around six years old) would often ask questions about death for example. By the age of 9 or 10 such questions disappeared as students absorbed school’s segregation between such matters and schooling-education. Inspired by Parker Palmer’s (1998) work she thus interprets the First amendment as a call for non-dogmatism that “was never meant to suffocate such an important part of life as our spiritual experience—rather the opposite.” (p. 23)

Lantieri views spiritual education as preventative education. In the 1980s and 90s as she claims we waited for young people to get into trouble, before we developed corrective educational programs. She interprets Webster’s definition of spirit as the “animating or vital principle held to give life” (p. 24) as pointing to our spiritual dimension which locates our lives within the context of community. Her goal in cofounding the Resolving Conflict Creatively Program in 1985 was to: “create safe, caring school communities.” (p. 24) yet as she attests they noticed that they were achieving much more than practical skills in conflict resolution.

Spirituality in Lantieri’s terms is related to religion, ethics and morality, yet seeks to transcend any form of sectarianism or separation which the latter may entail.  Spirituality is “nonjudgemental and integrated. It is about belonging and connectedness, meaning and purpose. Spiritual experience cannot be taught. But it can be uncovered, evoked, found, and recovered. Humans have the capacity for creativity, for love, for meaning and purpose, for wisdom, beauty, and justice. All these are aspects of our spiritual lives. When they are evoked, the experience is often subjective and intense… Spiritual experience can be described as the conscious recognition of a connection that goes beyond our own minds or emotions. It’s the kind of experience that sometimes leaves us without words to describe it.” (p. 25) it is about arousing our passions and connecting “us to a consciousness that touches what I would call the divine within us” (p. 26).

Lantieri lists the principles of fostering “schools with spirit” (p. 26) and sums: “we need to see schools as active and alive organisms that place a high value on self-knowledge, healthy interpersonal relationships, the building of community, and care for our planet. These goals are not incompatible with the pursuit of academic excellence—indeed, they foster it—and without care, respect, and kindness, what purpose does intellectual competence serve?” (pp. 26-27) As she describes she has asked hundreds of groups across the US: “If you could go to bed tonight and wake up in the morning with the power to ensure that you could teach one thing to all the children of the world, what would it be? The responses are similar no matter where I am or whom I ask: that children feel loved, that they know they have a purpose, that they learn tolerance and compassion, that they have a sense of their interconnectedness with other people and with the natural world” (P. 28). Lantieri explores a number of researches that pointed to key elements that need to be fostered towards “healthy development” and resiliency. Many of these have to do with our inner lives. Some of the sources for her claims are Howard Gardner’s Multiple Intelligences, Goleman’s Emotional Intelligence, Danah Zohar and Ian Marshall’s Spiritual Intelligence, and David Hay and Rebecca Nye’s The Spirit of the Child.

The success in welcoming spirit into secular schools is, according to Lantieri, dependent on the honesty of our exposure of our own struggle, and our willingness to share it. She describes six challenges to this endeavor (p. 33-35): 1) defining what educating the whole person means so as not to sacrifice neither academic competence, nor the spiritual aspects Lantieri describes. 2) Addressing adolescents with these matters is not easy although Lantieri views this period in life as an opportunity to tap back into them. Lantieri (like Hart (2004) reviewed here) reveals school as repressing children’s natural spirituality. We are lacking in the fact that few of us have experienced the kind of education we would like to foster, thus Lantieri suggests that we need to listen to the young and allow them to tell us how to enhance their growth. 3) Establishing a common vocabulary so that we understand what sacred, inner-life, spirit, soul means and finding practices and approaches that bring them into the classroom. 4) Rooting such work in scientific research which has only recently begun to find the ways to study spiritual aspects of personality.  At the same time Lantieri claims: “I hope we won’t write scripts that tell us the right things to say; we will have to improvise and evaluate our effectiveness by means other than test scores” (p. 35). 5) finding ways to incorporate school’s inner-lives into the curriculum of school district without making it rigid and binding (as her previous comment suggests). 6) Finding ways to support teacher’s nurturing their own inner lives.

David Hay, David & Nye, Rebecca (1998). The Spirit of the Child. London: Harper Collins.

Gardner, Howard (1999). Intelligence Reframed: Multiple Intelligences for the Twenty-First Century. New York: Basic Books.

Goleman, Daniel (1995). Emotional Intelligence. New York: Bantam Books.

Parker J. Palmer (1998). The Courage to Teach. San Francisco: Jossey-Bass

Zohar, Danah & Marshall, Ian (2000). Spiritual Intelligence: The Ultimate Intelligence. London: Bloomsbury.

.

נכתב ע"י: לנטיארי ל..
דילוג לתוכן