מספר פריט : 3123

לך לך

מספר פריט : 3123

עמיתים יקרים,
בינתיים שבת שלום, והנה הדרשה, שאמורה לשנות את נקודות המבט שלנו…

השבת אנחנו בפרשה המרגשת והכואבת ביותר בתורה. פרשת לידתו ועקידתו של יצחק.

השבת אני רוצה להציע ש”כואב” או “מרגש”, אמנם רגשות אמיתיים, אבל הם עניין של ראייה, ורק של ראייה. אם העקידה נראית לכם קשה, זה בסדר. אתם בחברה טובה ונורמאלית. אבל אולי כדאי להתבונן שוב. כי גם “קשה” זה רק בעיני המתבונן.  הפרשה שלנו שולחת לנו רמז מאוד עבה וגואל, שבמציאות לא באמת קשה. הקושי הוא אצל המתבונן.

הכל שאלה של ראייה.

אני לא יודע אם יש עוד פרשה בתורה שהראייה בה היא המוטיב המרכזי, כמו בפרשה שלנו, פרשת וירא. להלן רק כמה דוגמיות, רק לסבר את העין:

בתחילת הפרשה אברהם יושב בפתח האוהל שלו, כחום של היום. ואז אלוהים נראה אליו.

הממםםם… איך אלוהים נראה?

אז מה אברהם רואה? האם הוא רואה את אלוהים עצמו, או שמא הוא רואה… את שלושת האנשים שבאים לבקר אותו? מהטקסט זה ממש לא ברור! גם כשהוא מקבל את פני שלושת האנשים, הוא פונה אליהם בגוף יחיד! אז הוא רואה את אלוהים? את האנשים? גם וגם? יתרה מזו, כשהוא מזמין את האנשים לאוהלו ומכבדם כיד המלך, האם הוא שם לב שהם מלאכים?

ההמממםםם… איך בכלל נראים מלאכים?

בראשית יח, א וַיֵּרָא אֵלָיו [אל אברהם] ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.  ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.  ג וַיֹּאמַר  אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

המשפט הזה ממש לא ברור: מי מדבר עם מי? “אֲדֹנָי”… יכול להיות “אדונים שלי”, כלומר האנשים, אבל גם יכול להיות אלוהים. גם לא ברור איך לפסק את הפסוק. אפשרות אחת, אברהם מדבר (למרות שלא ברור אל מי): “ויאמר [אברהם]: ‘אדני! אם נא מצאתי חן בעיניך…'”. אפשרות שנייה היא שאלוהים מדבר: “ויאמר אדני: ‘אם נא מצאתי חן בעיניך’…”].

כבר אמרנו שממש לא ברור מה אברהם ראה?

ואז המצלמה עוברת לסדום. בין לבין יש עוד הרבה עניינים הקשורים לראייה, אבל אחד מהם הוא ממש קלאסי. המלאכים שבאו לשלוף את לוט ואת משפחתו מסדום, אומרים לו:

בראשית יט, יז …הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר  הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן-תִּסָּפֶה…  כו וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.

למה לא להביט לאחור? האם יש דברים שאסור לנו לראות, שמא נשתגע? האם זה היה הבזק אור? או פשוט זוועה… או שאולי פשוט אסור להביט אחורה, להתמכר לנוסטלגיה, למקום שממנו יצאנו. רק קדימה?

ובינתיים באוהל נולד יצחק. וכעת תורה של שרה לראות משהו ולהזדעזע:

בראשית כא, ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. [מה היא ראתה??? לא ברור] י וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ  כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק.  יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ.  יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ

לא ברור לנו מה שרה ראתה, אבל מה שזה לא יהיה, אברהם לא ראה את זה! אלוהים דווקא כן. אולי…

ואז מגיע תורה של הגר לראות ו… לא לראות:

יד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ וְאֶת-הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע.  טו וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן-הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם.  טז וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד [יש דברים שאני לא רוצה לראות. אני לא רוצה לראות איך בני מת בצמא] וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.  יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר אַל-תִּירְאִי [מעניין… יש קשר בין יראה, כלומר פחד או התפעמות, לבין ראייה! אבל זה לדרשה אחרת]… יט וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת-הַנָּעַר.

ייתכן שהבאר הייתה שם כל הזמן, והגר פשוט לא ראתה אותה? מהפשט של הטקסט, זה בדיוק מה שקרה. האם ייתכן שכך זה תמיד? שכל האפשרויות תמיד נמצאות, רק אנחנו לא רואים?

והדוגמית האחרונה, ו”הקשה” מכולם. אברהם נקרא להקריב את בנו אהובו. שוב הוא משכים בבוקר. והוא הולך. לאן הוא הולך? אנחנו לא יודעים. האם הוא יודע? כן. הוא הולך בעקבות הראייה.

בראשית כב, ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם מֵרָחֹק…. ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר: “אָבִי”, וַיֹּאמֶר “הִנֶּנִּי בְנִי”. וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה.  ח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: “אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי” [תשובה מאוד מוזרה. שימו לב לניקוד. מי אמור לראות ומי כאן אמור להראות? ולמי? והאם זה מוכיח שאברהם ידע לכתחילה שלא יהרוג את בנו?] וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.  ט וַיָּבֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים.  י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת-בְּנוֹ.  יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן-הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  יב וַיֹּאמֶר אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה [שוב יראה וראייה] וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.  יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו [כמו עם הגר – שהבאר הייתה שם כל הזמן, היא רק לא ראתה אותה, כך אברהם, האיל היה שם כל הזמן, אבל הוא לא ראה, עד ההתערבות שפקחה את עיניו] וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. [וכעת שימו לב לסיום הפרשה:] יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.

אז עם מה אנחנו נכנסים אל השבת?

שאין ראייה אובייקטיבית.

שאין קשר בין הראייה שלנו לבין המציאות.

שראייתנו היא 100% פרשנות.

שאם אנחנו במבוי סתום ולא רואים דרך מוצא, ייתכן שאנחנו פשוט עוד לא רואים.

שהדרך תמיד קיימת, אבל אנחנו, בשל ההתניות שלנו, האמונות שלנו, התכנותים שלנו, עדיין לא רואים אותה.

אני אדם מאוד אופטימי. ירשתי את התכונה הזאת מאבי, שיבדל לחיים טובים, ארוכים ובריאים. אבל יש ימים שבהם האופטימיות שלי לא זמינה לי. לפעמים אני מרגיש שאבדה לי הדרך. אני פשוט לא רואה מוצא! לפעמים זה נמשך ימים, לעיתים רחוקות שבועות או חודשים, לעיתים מאוד נדירות יותר מכך.

אובדן הדרך ותחושת ה”אין מוצא”, היא אך ורק שאלה של ראייה. האם אפשר באמת לאבד את הדרך? תחשבו על זה. במציאות אי אפשר לאבד את הדרך, שהרי במציאות יש רק דרך אחת, ובודאי שהמציאות אינה מכירה את מה שאנו חווים כ”לא הדרך”. אבחנה בין דרך לדרך היא שאלה של ראייה בלבד. גם אין דבר כזה “אין מוצא”. יש עיוורון זמני. ונכון, לפעמים הזמני הזה נמשך הרבה זמן.

אברהם, אשת לוט, שרה, והגר מתארחים השבוע באוהלינו, ומלמדים אותנו שיעור חשוב: לפני שאתה משנה את המציאות, תבדוק את הראייה שלך.

שמשון רפאל (הרש”ר) הירש, שייסד את הזרם האורתודוקסי ביהדות, בפרשנות שלנו על פרשת וירא, כתב: “‘וירא אליו’ – אין מקום פנוי משכינה, אך לא כל אדם זוכה לראותה”. כלומר, אלוהים נמצא בכל מקום. אנחנו פשוט לא רואים. התשובות תמיד זמינות. אנחנו פשוט לא רואים אותן.

וממש לסיום… הקשיבו לשיר הבא: http://www.youtube.com/watch?v=p320GUpKgkQ.

שבת שלום, וראייה בהירה,

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן