מספר פריט : 3121

לך לך

מספר פריט : 3121

עמיתים יקרים,
כיף, כיף, כיף לשוב וללמוד ביחד. ולא פחות מענג לשוב ולשלוח דרשות…
אז, ברוכים הבאים לעולמו של אברהם!
פרשת לך לך.
מוקדש באהבה לאביבה, שזו פרשת בת המצווה שלה! אביבה גדלה בבני עקיבא, בבית כנסת אורתודוקסי בדנמרק, ובבת המצווה שלה ההיא זכתה… לראות את אבא שלה מרחוק, עולה לתורה. אבל מי שנולד ב”לך לך” עתיד לבחון מחדש את כל הפסלים שפסלו אבותיו, ולחפש את האמת שלו/ה.
באחד מהרגעים הקשים ביותר בפרשה שלנו, רגע כואב ומרגש, אברהם שוטח בפני בוראו את כאבו הגדול, את ערירותו. הוא לא מרבה לעשות את זה, ולכן זה כל כך נגע לליבי.
(בראשית טו) א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה’ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר: אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.  ב וַיֹּאמֶר אַבְרָם: אֲדֹנָי ה’, מַה-תִּתֶּן-לִי, וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי [המשרת] הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר.  ג וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע…
הצירוף, “ואני הולך ערירי” הוא ממש קורע לב.
על פניו נשמע שאברהם מתלונן: “הלכתי כפי שציווית אותי, עשיתי כל מה שהורית, אתה לא מפסיק להבטיח לי המשכיות מבורכת… תודה! אבל עם כל הכבוד, אני כבר בשנות ה – 80 של חיי, ובינתיים היורש היחידי שיש לי הוא המשרת! אז על מה אתה מדבר??? לא רוצה ממך עושר. רוצה המשכיות. אני רוצה ילד!”
מוזר! שהרי אברהם ושרה מעולם לא ביקשו ילד. הם לא באו בטענות על היותם חשוכי ילדים. אז מה פתאום עכשיו? יצחק ויעקב, למשל, כן ביקשו ואף דרשו! נשותיהן האהובות (כן, כן, אהובות! רבקה ורחל היו נשים אהובות, תופעה ייחודית בתורה!) דרשו מהם שיפעילו את השפעתם על בורא הילדים וידרשו ממנו שיזכה אותן בפרי בטן. יצחק ממש מבקש, ויעקב, לנוכח הלחץ האדיר שהפעילה עליו רחל בעניין הוא מאבד את קור רוחו ומתפרץ עליה: תגידי, מה את רוצה ממני? אני נראה לך אלוהים? אברהם ושרה, לעומתם, מעולם לא ביקשו את זה (עד עתה). והנה, בפעם הראשונה אברהם מביע את מחאתו, ואולי את כאבו, או אפילו את אכזבתו.

לכן זה תמוה! זה לא אופייני לאברהם בכלל. מה קרה?
בניסיון להבין, אני מקשיב לטון הדיבור של אברהם, אולי זה יעזור לפצח את החידה.

אז איך נשמעה מחאתו? אם התורה הייתה מוקלטת, איך היה נשמע הקטע הזה?

אולי: “נו, ‘מה תיתן לי?’, הרי מה אתה כבר יכול לתת לי? עוד איזה אתגר לנסות אותי? עוד מכשול? עוד מבחן? עוד אימה? מצד אחד, אתה כל הזמן רק מבטיח לי ברכות. מצד שני, עד עכשיו אתה השלכת לעברי רק קשיים! אז תקיים כבר את ההבטחה שלך!”.

או אולי: “אתה יודע מה? די, אני לא רוצה ברכות. אני לא רוצה הבטחות. לא רוצה כלום! הסכמתי ללכת למסע ההזוי הזה כי אתה הבטחת לי המשכיות. כבר שנים שאני הולך אחריך בעיניים עצומות, גורר את אשתי האומללה איתי, חי כנווד בעולם… והכל, מתוך הציפייה לילד! אלוהים אדירים! אתה בכלל בטוח שאתה מתכוון לממשה? אתה בטוח שזו התכנית?”

לא זה ולא זה. אני לא חושב שזה הקול… אברהם לא מדבר ככה. גם לא ברגעי משבר.

בקריאה שנייה ושלישית ורביעית, אני מתחיל לשמוע קול אחר. נראה לי שהקול הזה הוא יותר אברהמי: “תודה! באמת תודה על כל הברכות וההבטחות. זה אמנם מרגיע. אבל עם כל הכבוד, חסר מרכיב בפאזל הזה. אתה מספר לי על תכניות גדולות ונצורות שמצפות לעם שיצא ממני. אני רק רוצה להזכיר לך שהשעון הביולוגי שלי ושל אשתי דופק, ובינתיים היורש היחידי שיש לי הוא המשרת שלי. לא התלוננתי ואני גם לא מתלונן עכשיו. ‘מה תיתן לי?’, כלום! אל תדאג לי! אני בסדר גמור. באמת! אני לא יצאתי למסע הזה על מנת לקבל פרס. לא שיחדת אותי עם הבטחת הברכה. ובכלל, אותי אי אפשר לשחד. אני יצאתי מסיבה אחת, ומסיבה אחת בלבד: כי אמרת לי! כי לא יכולתי שלא לצאת. שמעתי את קולך שקרא לי ללכת, והלכתי! אבל אלוהים, אני מודאג. לא על עצמי. עליך. על התכניות שלך! אתה מספר לי כל הזמן על העתיד המופלא שאתה מתכנן לממשיכי דרכי, אבל בינתיים אין “ממשיכי דרכי” שיכולים לממש את התכניות שלך. יש לי משרת. הוא מקסים! הוא נאמן! התכוונת אליו? כי אם לא, אני רק רוצה להזכיר לך: לי אין ילד!

הקריאה הזאת נשמעת לי יותר אוטנטית לאברהם, וגם יותר נאמנה לטקסט.

אברהם בעצם אומר לו: אני לא מבקש לעצמי מאומה. אני לשירותך באופן מוחלט.

בעידן החילוניות זה נשמע הזוי, כמעט מסוכן! אמונה דתית עיוורת הרי מפחידה אותנו. אבל אני מכיר לא מעט גיבורי תרבות, חילונים לגמרי, שניחנו באותה תודעת שליחות, ללא כל הקשר דתי!

אני רוצה להציע, שעמוק בפנים, רובנו, ואולי אפילו כולנו, מונעים ממניע הרבה יותר נעלה בחיינו ממה שנראה לעין. כשאנו מתבוננים במסע חיינו, בודאי נמצא שם דברים שעשינו בשביל כסף, שררה, כבוד, או להוכיח שאנו מסוגלים. אבל אם נעמיק יותר, נגלה שמתחת לרצון לכסף, לביטחון, ולכבוד, יש קול עמוק, קול אוטנטי, קול שכל כלו שליחות.

כן! אני מאמין באמונה שלימה שמה שנראה לנו כעידן המימוש העצמי, הפרטי, והאגואיסטי, הוא ממש לא כזה.

אני מאמין באמונה שלימה, שכל אדם רוצה, בעמקי נשמתו, לממש איזה צו גדול שהוא נשלח עמו לעולם, איזה קול נעלם שהאוזן האנושית לא יודעת לשמעו, רק הלב שומע. אני מאמין באמונה שלימה שהדרייב הזה, שנקרא “מימוש עצמי”, שרבים מאתנו “נגועים” בו, הוא רק כיסוי נפלא לתכנית הרבה יותר גדולה.

לכן הפרשה נקראת “לך לך”. שני “לך” מופיעים כאן, ומספיק אחד, ה”לך” השני הוא מיותר (“לך מארצך ומולדתך…”). חז”ל פרשו את ה”לך” השני, כ”לך בשבילך”. מורי החסידות הסבירו את ה”לך” השני כ – “לך אליך, אל עצמך”.

בן אדם, אל תספר לי על אידיאולוגיות גדולות וערכים נשגבים שמניעים אותך במסע! עידן האידיאולוגיות חלף מן העולם, ברוך השם! בשמם נעשו הפשעים הגדולים ביותר נגד האנושות. אידיאולוגיה היא דבר קר ואכזרי, גם אם בליבה עומדים ערכים נשגבים. העידן הפוסט-מודרני, האינדיבידואליסטי, הוא באופן מפתיע למדי תחילתה של “הגאולה”. הפוסט-מודרניזם מצווה אותנו כך: לך לך! הייה לגמרי אתה! רק אתה! זה די! זו התכנית השלימה! לך בשבילך! לא בשביל אף אחד אחר! לך אל עצמך! אל תנסה לברוח מעצמך!

גם כשמשה נשלח להוציא את בני ישראל ממצרים, הוא נשלח אל עצמו, אל ייעודו. הוא לא יצא להציל אף אחד. אלוהים הציל. משה לא. גדול נביאנו פשוט עשה את מה שהוא היה חייב לעשות. חלק אחד שבו ממש לא רצה ופחד מהשליחות, פחד מהקול המצווה, אבל לא הייתה לו ברירה!

גם כשיונה הנביא נשלח לנינווה להטיף בשעריה, הוא נשלח אל עצמו. והוא ניסה לברוח ובסופו של דבר נכשל. בגלל שהוא חשב בטעות שיש לו ברירה הוא סבל נורא.

כי אתה לא יכול שלא. אתה לא יכול לסרב פקודה. יש קול שאתה חייב להישמע לו. עץ האקליפטוס הוא העץ האהוב עלי ביותר. רק ייעוד אחד יש לו: להיות הוא עצמו. עוד לא ראיתי עץ אקליפטוס שמנסה להיות ברוש. האדם שונה מהאקליפטוס רק בדבר אחד: האדם שומע כל מיני קולות, אחד מהם קורא לו להיות משהו שהוא לא. זה קולו של הנחש. איזו אומללות! הקול של הנחש לוחש לאדם שהוא לא מספיק… לא מספיק טוב. לא מספיק צדיק. בודאי לא צדיק כאברהם אבינו וכמשה רבינו. ואפילו לא טוב כמו השכן. או כמו… (מלאו את החסר, הרי לכולנו יש סרגל נחשי שמאמלל אותנו).

חטא גדול!

הפסקה מהפרשה שציטטתי לעיל מסתיימת במשפט יפהפה. לאחר הדברים של אברהם, אודות ערירותו, הוא מקבל שוב הבטחה לזרע, ובהמשך נאמר: “וְ[אברהם] הֶאֱמִן בה’ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה”. לא ברור מי חושב על מי צדקה. אבל זו הפעם הראשונה שמושג האמונה מופיע!

הרב שמשון רפאל (הרש”ר) הירש מפרש את אמונתו של אברהם באופן יוצא דופן: אברהם לא האמין ל- (כפי שאנחנו עושים, כשאנו מאמינים לסיפור/לגרסה של מישהו]. אברהם מאמין ב-. הבדל עצום! אמונה, אומר הירש, היא מלשון אומן (מעשה אומנות). אברהם זיהה את האומן. הוא התמסר כל כלו לאומנותו של הבורא, וידע שהעולם, פאר יצירתו של האומן, הוא שלם ומושלם. הוא בדיוק כפי שהוא צריך להיות. אם יש לאברהם ילד, או שיהיה לו, או שלא…, זו כבר לא הבעיה של אברהם. זו הבעיה של אלוהים. זו אפילו לא בעיה. אלוהים מרגיע אותו ואומר לו, אל תדאג לי! הכל בסדר גמור. הכל שלם. אני יודע מה אני עושה.

ברוכים הבאים לעולמו של אברהם, אבי האומה. זה שלימד אותנו שהחיים שאנו חיים הם לא באמת ענייננו… תפקידנו “רק” לחיות אותם. לא יותר.

שבת שלום,
אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן