מספר פריט : 3003

כי תשא

מספר פריט : 3003

שבת שלום עמיתים יקרים,

שבת קשה לפנינו: עגל הזהב. החטא הקמאי של עם ישראל, של כל בני האדם, של כל אחד מאתנו.
אבל בלב ליבו של החטא הנורא הזה מתגלה אור גדול: אני מגלה פתאום את אהרון מחדש.
תמיד חשבתי שבפעם האחת בחייו שהוא נדרש להנהיג את העם לבדו – בלי אחיו לצדו, לפניו, מאחוריו ובמידה רבה גם מעליו – הוא נכשל.

לא רק שהוא נכשל, הוא גם משקר! כשמשה יורד אל העם מהמפגש האינטימי שלו במרומים, והוא רואה את החגיגה העממית שבתחתונים (תרתי משמע), הוא שואל את אהרון: (שמות ל”ב, כ”א) “מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה”. אין ספק, משה רואה באהרון אחראי לחטא העגל. על פניו, הוא צדק. אהרון הצטדק ואמר: (שם, כ”ד) “…וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ, וַיִּתְּנוּ-לִי, וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה!” כלומר, השלכתי את הזהב לאש, וכנראה שהיה כאן רצון אלוהי, עובדה, יצא העגל הזה!!!

אבל אנחנו, שהיינו שם, יודעים טוב מאוד שזה לא נכון! השרי נאמר בפירוש שאהרון יצר את העגל בחרט, כלומר, חרט אותו.

משה לא מרפה, הוא לא קונה את השקר: (שם, כ”ה) “וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם”.הוא משווה את אהרון לפרעה, לא פחות!!!

אבל הפלא ופלא, אהרון לא נענש!

איך ייתכן שאהרון, שחתום על החטא הגדול ביותר שנרשם בתיק האישי של העם שלנו, לא נענש על המחדל הנוראי? העם נענש, ועוד איך נענש, אבל הוא? הוא ממשיך בקידום המקצועי שלו כאילו לא נפל דבר בישראל.

הפרט הזה הדליק אצלי נורה ירוקה: תורת משה מבקשת לספר לנו משהו חשוב מאוד על תורת אהרון, על המנהיגות של אהרון.

סרקתי את המפרשים השונים. הם מזיעים כהוגן בניסיון לטהר את שמו של אהרון. גם להם מעשהו של אהרון, ולא פחות מכך, השקר הבוטה שלו, קשים להם מנשוא, וגם הם תוהים כיצד לא נענש. הם מראים לנו, בצדק, שאהרון עשה כל שביכולתו להרוויח זמן, בתקווה שמשה כבר יחזור. אבל משה לא חזר. או ליתר דיוק, הוא חזר, אבל בטיימינג הכי נורא, בשיא החגיגות סביב עגל הזהב.

זאת בעצם ההזדמנות היחידה שלנו, בכל התורה כלה, לחקור את מהות המנהיגות של אהרון, זה שכבר סומן על הר סיני ככהן של העם. לא סתם כהן, כהן גדול! לא סתם גדול, הכהן הגדול!

אנחנו יודעים היטב כיצד משה טיפל ברגעי החולשה שלנו: הוא הטיף, וכעס, וזעם והעניש. אהרון לא! אהרון מבין אותנו. לכן הוא מלכתחילה מונה להיות הדובר של משה. אולי נכון יותר לומר שהוא מונה להיות המתרגם של משה, זה שייתרגם את דברי האמת האלוהיים של משה, לשפת בני אדם. הוא זה שמתרגם את הדין לחסד. בניגוד למשה, המנהיגות של אהרון היא מנהיגות של אהבה. מנהיגות של קירוב לבבות. משה לא הבין את שפת החסד של אהרון, אבל היושב במרומים הבין היטב, ולכן אהרון לא נענש.

אהרון הוא מורה גדול. אהרון הוא מורה של שלום. הוא מלמד אותנו שאתה לא יכול להילחם. שאין טעם להתנגד למציאות. אנחנו רגילים “להילחם בתאונות הדרכים”, “להילחם במחלת הסרטן”, “להילחם בשחיתות”, והכי משעשע, אנחנו אפילו “נלחמים למען השלום”. אהרון מציע דרך אחרת. אין לנו הוכחה חותכת שהיא עובדת, אבל מעולם לא באמת ניסינו. אהרון מכיר במציאות, הוא רואה ש”העם ברע”. אבל הוא מציע לנו לחגוג במקום להילחם.

לחגוג? לחגוג את הרע??? זה הרי נשמע נורא!

נכון, לכן אנחנו מתקשים לקבל את הדרך שלו. אבל בואו נביט קצת יותר לעומק:
(שמות ל”ב) א. וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. ב. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. ג. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. ד. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ה. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר.

העם מאוד מבולבל. הם מזהים במשה אלוהים, ואלוהים נעלם! הם נותרו לבד במדבר הגדול. אהרון מבין!!! אין טעם להתווכח. הרי השיחה איננה על דיוק עובדתי, אלא על מצב אקזיסטנציאלי. האם יש טעם להתווכח עם אדם שאומר שהוא מפחד? במקום להתווכח אהרון משקף לעם במדויק את תודעתו, תודעת עגל. עגל של זהב. הוא משקף להם שבתוכם פנימה: אלוהים = משה = המעלה אותנו מארץ מצרים = הולך לפנינו = עגל זהב.

זה לא מוכר? הרי גם אנחנו ממליכים עגלים לעמדת מנהיגות, גם אנחנו מחפשים “מנהיג חזק”, גם אנחנו נוהים אחר מנהיגים שאומרים לנו שהכלכלה (הזהב) היא העיקר. כשהנשיא בוש האב הפסיד את הבחירות לקלינטון הצעיר והאלמוני, אמרו עליו שהוא לא הבין את רצון העם: it’s the economy, stupid.

כשהעם אומר: “אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים”, נאמר “וירא אהרון ויבן”. אהרון ראה! זה הרי תפקידו של הכהן: לראות. לראות ולהבין. הוא ראה והבין את מה שמשה, נביא הדין, לא יכול היה לראות ולהבין.

אהרון מכריז על יום חג, לא חג לעגל, אלא חג לה’!!!

מה אהרון ראה והבין?

אהרון ראה שבבסיס כמיהתם של בני ישראל מסתתרת כמיהה הרבה יותר עמוקה ממה שנגלה לעין הלא רגישה. העם באמת רצה אלוהים! הוא מאוד רצה אלוהים. קול מן המעמקים (או לאקסטרוברטים שבינינו, הרי שהקול בא מן השמים), קול של אלוהים חי, שידריך אותו בדרך, ויאמר לו “אני איתך”! “אני איתך, גם כשאתה מרגיש לבד, נטוש, ומבולבל”. אהרון ידע לשמוע את הכמיהה הזו.

כי אין אדם שאינו כמהה לאל חי, אמיתי, כזה ששומע את תפילתו, כזה שמראה לו את הדרך בחשיכה.

אבל אוי לנו! מתוך כמיהתנו הגדולה לאל חי, אנו בטעות בונים עגלי זהב, אלילים של כיסופים, ועל האלילים הללו אנו משליכים את כל תקוותינו.

זה אולי סוד האלילות כלה. בבסיסה של האלילות מסתתרת כמיהה עזה לאל חי וקיים, אמיתי ואוטנטי.

אהרון אהב את הבריות. מתלמידיו הגדולים אנו מוצאים את הלל הזקן, גם הוא, כמו אהרון, אוהב שלום, אוהב את הבריות ומקרבן אל התורה.

תפקידו של משה היה לקרב את התורה אל העם. לעומתו, תפקידו של אהרון היה לקרב את העם אל התורה. לכן הם היו אחים (ועל מרים נדבר בפעם אחרת!). משה, איש של דין. אהרון, איש של חסד.

העם רצה אלוהים, אהרון הזמין אותם להתפרק מנזמי הזהב שלהם, ולהתמיר את הזהב למשהו עוד יותר נוצץ, לה’, בכבודו ובעצמו. אם האלכימיה ביקשה להתמיר מתכות נחותות לזהב, אהרון ביקש להתמיר את הזהב לאל חי.

וזה עבד!!! ברגע שהתחילו החגיגות לה’, משה (האיש, כמובן) ירד מההר. ארבעים יום וארבעים לילה היה משה, איש האלוהים, במרומים, על ראש ההר. ארבעים יום וארבעים לילה היה אהרון, איש העם, בתחתית, עמוק בתוך הפחדים והחרדות הגדולות של בני ישראל.

כשהחלו החגיגות, משה ירד למטה. בדרך הוא השליך את הלוחות האלוהיים. לא הייתה ברירה. לאחר שהשיב את הסדר על כנו (כי עם חסד לא עושים סדר. סדר עושים עם דין!), ועלה אל ההר, והפעם הוא חרט בעצמו את הלוחות החדשים, לוחות אנושיים. לוחות שאפשר לחיות איתם.

שיעור גדול!

נתראה ביום שלישי בתל אביב.

שבת שלום,

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן