מספר פריט : 3001

כי תצא

מספר פריט : 3001

פרשת “כי תצא”, הששית בספר דברים, מסיימת את עיקרי החוקה העברית שמשה מסר לבני ישראל רגע לפני שהוא טיפס אל ההר, אל הנשיקה ששחררה אותו סופית מתפקידו.

כפי שכתבתי בשבוע שעבר (פרשת שופטים), עיקרה של החוקה עוסק בהקמת חברה צודקת ומוסרית. בפרשת שופטים הקריאה לצדק הופנתה אל עבר המנהיגות, ובפרשת כי תצא היא מופנית כלפי היחיד.

הפרשה יפהפייה! היא לא תמיד פשוטה, יש כמה חוקים שהבטן המודרנית מתהפכת במהלך הקריאה (הסקילה של בן סורר ומורה, למשל), ויש חוקים שהם “נאורים” מאוד, אבל אופן ההגשה קשה לעיכול.

“כי תצא”…

למה לצאת? ולאן? ובעיקר, מאין?

דברים כא, י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.  יא וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.

“כי תצא למלחמה”…

כמה פעמים אנחנו יוצאים מהבית לעמל יומנו, או יוצאים מהאוטו לקניות בסופר, או יוצאים בסוף היום מהמשרד ועולים על כבישי ארצנו, ועמוק בפנים הגוף כלו נדרך…

לא, זו לא מחשבה מודעת וברורה. אף אחד לא אומר לעצמו (אלא אם כן הוא עובד בבורסה או במערכת החינוך…), שהוא יוצא למלחמה. אבל אם יבדקו את התחושות העמוקות הפועמות בתוכנו, או את סוגי ההורמונים המופרשים למחזור הדם, או את קצב הלב, יגלו שהגוף אכן נערך לסוג של מלחמה. מלחמה על הקיום שלנו, מלחמה על מקומנו בעולם, מלחמה על קבלה, על אהבה, על החיים.

המלחמה הראשונה המוזכרת בפרשה היא המלחמה ביצר שלנו – תמהיל מסוכן החבוי בנו, בין מיניות ואלימות. אבל את זה אשאיר לדרשה אחרת…

ובכן, “כי תצא”.

השאלה שאותה אני רוצה לשאול השנה, היא: מאין אנחנו יוצאים כשאנחנו יוצאים?

היציאה הגלויה הראשונה שלנו היא מהרחם. יציאה מגן העדן האישי, הרך, החמים, המזין, המוגן והמכיל, שכל אדם מגורש ממנו במוקדם או במאוחר.

אבל לפני שיצאנו משם, קודם נכנסנו… ואם נכנסנו לרחם, הרי שיצאנו ממקום אחר… מהיכן יצאנו לפני שנכנסנו לגן עדן? לא צריך תואר מתקדם בביולוגיה, כדי לדעת שלפחות ברמה הפיזית, יצאנו מחלציהם של הורינו. מעניין, כבר לא ברור מהיכן יצאנו – מחלציו של מי? של איזה הורה? או אולי בכלל יצאנו מחשקיהם המיניים, או מתוך מתוך הדחף שלהם לממש את כמיהתם להיות הורים, או אולי יצאנו ממקום של אהבה גדולה, או משילוב מופלא של כל נקודות המוצא הללו.

אבל גם למקומות הללו מן הסתם נכנסנו, ואם נכנסנו אז גם יצאנו ממקום אחר…

בקיצור, מהיכן יצאנו במקור? האם היה מקום ראשוני? האם הייתה יציאה ראשונית?

פילוסופים רבים, ביניהם הרמב”ם, שהושפע מאוד מהפילוסופיה האריסטוטלית, יטענו שבהחלט הייתה יציאה ראשונית. הפילוסופיה היהודית בונה את טיעון “נקודת ההתחלה הראשונית” בפתיחה הדרמטית של התורה: “בראשית ברא”. כלומר, הייתה ראשית ומשם הכל התחיל. יתרה מכך, המילה “ברא”, פירושה “החוצה” (כמו “פרח בר” = פרח הגדל בחוץ, “בר מינן” = מת, אדם שיצא מהמינים שלנו, המין החי). כלומר, בראשית הייתה בריאה, הייתה יציאה ראשונית החוצה, יציאה אל החיים.

אז ברור לנו לאן יצאנו. אבל עדיין לא ברור בכלל מאין יצאנו? מהי אותה נקודת בראשית?

והרי חז”ל ציוו לנו: “דע מאין באת”… (פרקי אבות). ובכן, מאין?

התורה רומזת לנו סוד…

“בראשית” כלל אינה נקודת ההתחלה: המילה “החוצה” (ברא) פותחת את התורה לא פעם אחת, אלא פעמיים ברציפות. “בראשית ברא”. כלומר, ברא, ועוד פעם ברא. החוצה ושוב החוצה… כאילו לרמוז על ההיפך הגמור מטענת הפילוסופים שלעיל: לא הייתה נקודת התחלה כלל וכלל! הייתה רק יציאה!

אבל אם הייתה יציאה, לא צריך שיהיה גם מקום שממנו הייתה היציאה, איזו נקודת שיגור?

לא! למה צריכה להיות נקודת התחלה?

למה שלא תהיה יציאה אחת מתמשכת ואין סופית, שלא יוצאת משום מקום ולא נכנסת לשום מקום?

לא רק שאין נקודת התחלה שממנה התחיל שרשרת היציאות שלנו, גם אין שרשרת אינסופית של יציאות ממקום אחד למקום שני.

כי הרי… אין בכלל מקום אחד ומקום שני. יש רק מקום אחד (כמובן…).

בשפה היהודית, “מקום”, הוא הוויה שאינה קשורה למרחב פיזי. ההיפך! מקום הוא האין סוף בהתגלמותו, מקום הוא אלוהים בכבודו ובעצמו (מכאן אומרים: “מצוות שבין האדם למקום” – אין הכוונה למקום הפיזי, אלא דווקא… לאין-מקום הפיזי!).

בהעדר מקום, במובן הרגיל (והשגוי?) של המילה, גם אין זמן, במובן הרגיל של המילה. כי זמן ומקום תלויים זה בזה. ואם אין מקום ואין זמן, הרי שהבריאה נבראת כל רגע ורגע מחדש, כל רגע ורגע יוצאת מהאין-מקום, אל האין-מקום. וכמו הבריאה, כך גם אנחנו, כל אחד מאתנו נברא כל רגע ורגע מחדש.

חשבנו שנוצרנו/נבראנו לפני X שנים (במקרה שלי, 49 שנים, כשיצאתי החוצה והגחתי אל אוויר העולם). וחשבתי שמאז אני רק יוצא ויוצא ויוצא (מהרחם אל חדר הלידה, ומחדר הלידה אל התינוקייה, ומהתינוקייה לבית הוריי, ומבית הוריי, אל המשפחתון, ומהמשפחתון אל הגן, ומהגן אל בית הספר היסודי, ומבית הספר היסודי אל החטיבה… וכן הלאה).

אז חשבתי. אבל לא! מכיוון שאין נקודת התחלה, ואין מקום פיזי ואין זמן, הרי שאני יוצא כל רגע מחדש מהאין סוף, נברא כל שבריר שנייה מחדש. ומכיון שאין זמן, אז גם אין שנייה ואין אפילו שבריר שנייה… יש רק יציאה החוצה. אחת. אינסופית.

אבל למה זה חשוב? והיכן הגאולה?

כי הבנה ובעיקר הפנמה של האפשרות של בריאה מתמדת, המתחדשת “בכל רגע ורגע”, ממיסה באחת את כל ההתחשבנויות, את כל הכעסים, את כל העכבות, את כל הרעל שהצטבר, את כל הייאוש והעייפות.

אני רוצה להציע, שזה מהות חודש הסליחות, חודש אלול. החודש האחרון בשנה, החודש האחרון במעגל הזמן הדמיוני שלנו.

חודש, בא מהמילה התחדשות. ולהבדיל מכל שאר החודשים, בחודש אלול אנו מוזמנים להתחדשות מלאה, התחדשות יש מאין (להבדיל מ”יש מיש”, שזו לא התחדשות, רק שינוי צורה).

זו התחדשות שמאפשרת סליחה.

כל בוקר, בתפילת שחרית, אנחנו מתפללים (אל “המקום”, כמובן), ואומרים לו: “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית… כי לעולם חסדו… (ולכן), אור חדש על ציון תאיר…”.

ההמשכיות היחידה שיש, היא המשכיות של התחדשות יומיומית, בריאת האור הגנוז מחדש, כל רגע, כל שנייה, כל שבריר שנייה. כל הזמן.

בתפיסה הזאת, מהות הזמן היא היא ההתחדשות עצמה!

וזו גאולה גדולה!

נ.ב…. הפיסקה הראשונה של פרשת כי תצא, אודות אותה נערה יפת תואר, שנפלה בשבי, רומזת לנו גם דבר נוסף:

בעצם, לא רק יציאה יש לנו (כי תצא). יש לנו גם את ההפך הגמור: “שבית שביו”, מהמילה לשוב. הפסוק מתחיל ביציאה ונגמר בלשוב. והמשך הפסוק מאשר זאת סופית: שם, יב “וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ…”.

המעגל שלם: יצאת, נלחמת, שבת, והבאת אל תוך ביתך.

כשנצא מחודש הסליחות ניכנס אל עשרת ימי התשובה (מלשון, לשוב, כמובן). זה יקרה בעוד אין סוף זמן (שלושה שבועות בדיוק)…

שבת שלום. שבת של התחדשות. שבת של סליחה.

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן