מספר פריט : 2999

כי תבוא

מספר פריט : 2999

פרשת “כי תבוא” היא יפה, יפה, יפה!

יש בה אמנם חלקים קשים מאוד לעיכול (מי שלא אוהב תוכחה – כי זו פרשת התוכחה, בהא הידיעה – שישן בשבת בבוקר ולא יבוא לבית הכנסת בשום פנים ואופן), אבל, יותר מכל, אפשר היה לקחת את הפרשה הזו, כמעט לבדה, ולייצר ממנה תורת חיים עשירה.

כדי שלא תחשבו שאני מגזים, אפילו כותבי ההגדה של פסח זיהו בפרשה זו מנטרה חשובה לזיכרון הקולקטיבי, ופתחו בה את החלק המרכזי של ההגדה, ה”מגיד” (הוא כבר בא, ותזהו אותו מיד, כי הוא באדום…):

דברים כו, א וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. ג וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: “הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ”. ד וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ. ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ [והנה המנטרה שפותחת את ההגדה, ומתחילה למעשה את הסיפור העברי]: “אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. ז וַנִּצְעַק אֶל-ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת-קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. ח וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. ט וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. י וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה'”…

אז בואו נתחיל מהתחלה: “והיה כי תבוא”… קודם כל, הכתוב רומז לנו שממש לא בטוח שתבוא! והיה = אולי, כי = אם.

אבל רגע, מה זה לבוא? למה לא, למשל, “והיה כי תגיע”? שהרי, על פניו, מדובר על הגעה לארץ המובטחת! אבל לא. כתוב בפירוש “תבוא”, ולא כתוב “תגיע”. ההבדל הגדול בין תגיע ותבוא, הוא שהראשון (להגיע) עוסק בתוצאה, והשני (לבוא), עוסק בכיוון, ולא בהגעה עצמה. להגיע, פירושו שהמסע תם. כמו ש”ווייז” מודיע לנו: “הגעת אל היעד”. לבוא, לעומת זאת, רומז לנו שאנו במסע מתמשך, אולי אפילו נצחי. אבל יש במסע הזה כיוון ברור. והכיוון, כמו המסע עצמו, הוא נצחי לא פחות.

הפסקה שפותחת את הפרשה עוסקת כל כלה בתנועתיות, כשהמילה שחוזרת על עצמה יותר מכל, קשורה בשורש “בוא” (אבל יש גם מילים אחרות שמניעות את המסע): “וְהָיָה כִּי-תָבוֹא“… “פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ”… “וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם”… “וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֵן”… “כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ”… “וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה”… “וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם”… “וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה”… “וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי“…

למעשה, יש כאן אולי אזהרה גדולה: אל תחשוב שאתה מגיע! למזלך, אתה לא. אתה בא ואתה הולך, אתה בא, ואתה יורד, אתה בא ואתה יוצא. אבל אתה לא מגיע.

אבל אם “תבוא” זה בעיקר סמן של כיוון, ולא של הגעה, למה נאמר “והיה (=אולי) כי (=אם) תבוא”? למה לא פשוט “תבוא!”? הרי אנחנו כל הזמן בתנועה!

אולי משום שרובנו עסוקים בלשאוף להגיע ולא בלבוא!

לכן התורה מזמינה אותנו להבחין בין תודעת הלבוא – תודעה של כיוון ושל דרך, לבין תודעת הלהגיע.

רבי נחמן ידוע באמירה התמוהה שלו, “לכל מקום אליו אני הולך, אני הולך לארץ ישראל”… רבות דיברנו בדרשות אלה על מסע האדם. ארץ ישראל היא מטאפורה לכיוון שאליו נושא האדם את פעמיו. במובן הזה, ארץ ישראל אינה פיסת ארץ, אלא סמן במצפן. עבור הפגאני כל הדרכים מובילות לרומא. עבור היהודי כל הדרכים מובילות לארץ ישראל. אלא שרומא היא מקום מאוד מסוים.

וארץ ישראל?

הביקור המפורסם של רבי נחמן בארץ ישראל בשנת 1798, ביקור ששינה את תפיסת עולמו מן היסוד, היה מאוד תמוה. מצד אחד, הביקור היה כל כך משמעותי, שהוא ביקש לשרוף את כל מה שהוא כתב לפני המסע הזה! מצד שני, רבי נחמן לא טרח להגיע לירושלים! אחרי שהיה בחיפה ובטבריה, הוא שב על עקביו, עלה לאוניה בעכו (סיפור ארוך ומפחיד) ושב כלעומת שבא!

רבי נחמן כאילו הבין שהוא לא רוצה להגיע. הוא רוצה לבוא.

אבל באמירה המפורסמת שלו, רבי נחמן מוסיף עוד נדבך: לא רק שלא מגיעים, אלא רק באים, גם… תמיד באים!

רובנו חשים לעיתים קרובות מאוד שאנחנו “לא על הדרך שלנו”. או שאנחנו בדרך ללא מוצא, או בדרך שאינה נכונה לנו, או דרך שמישהו אחר כפה עלינו. רבי נחמן מציע שאין דבר כזה. אתה תמיד על הדרך שלך. נכון, לפעמים היא קשה ומתסכלת. אבל אין פירוש הדבר שירדת ממנה. למעשה, לא ניתן לרדת ממנה! אין דרך שהיא לא שלך ואין דרך שהיא לא נכונה.

בואו וראו, מה הנוסחה הנהדרת שהאיש הישראלי אמור לצטט בפני הכהן כשהוא מביא את טנא הביכורים שלו: “אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה”. המשפט הזה מאוד לא ברור. מי הוא אבי כאן? יעקב? אבל הוא הרי לא היה ארמי! לבן היה הארמי. משהו השתבש?  לא! הסיפור הקולקטיבי שלנו, שהוא גם הסיפור האישי שלנו (ולכן הוא קולקטיבי…), מתחיל מאבדן דרך. אבי היה אבוד. במסע חייו הוא ירד למצרים. ושם הוא מאוד הצליח. אבל הוא נתקע. הוא שכח שהוא בעסקי ה”לבוא” ולא בתורת “הלהגיע”. וכך הוא השתעבד. וברגעי הכאב של השעבוד, ממעמקי יאושו, נותר לו רק דבר אחד: לזעוק לעזרה! והעזרה באה. היא באה באיכות האלוהית שאנחנו נקרא לה כאן, לצורך הדרשה: “לבוא”. כלומר, להיות בתנועה.

כהן יקר, אני בא אליך היום, לתת לך מראשית פרי האדמה. אני יודע מהיכן בא הפרי, כי אני יודע מה הוא הסיפור העברי המכונן שלי. אני יודע שכמו כל אדם, אני לפעמים קצת אבוד. זה במשפחה שלי. משפחת האדם. אבל אני מחפש את דרכי. במסע שלי השתעבדתי לא פעם. אבל בעזרת הכוח שתמיד הוציא את אבות אבותיי מתקיעותם, השתחררתי גם אני. והנה באתי. אני כל הזמן בא. אני לא מגיע לעולם. באתי והבאתי. הנה לך הפירות הראשונים שצמחו לי מהאדמה. אני יודע שהאדמה אינה שלי. ואני עומד לפניך היום וזוכר, שאם אחשוב שהיא שלי, שוב אהיה ארמי אובד, ואהפוך את אדמת ארץ ישראל (או כל אדמה שהיא) למצרים, חלילה, ואשתעבד, וחוזר חלילה.

כהן יקר, נותר לי לומר רק דבר אחד: תודה. תודה על השפע.

בהמשך הפרק (דברים כ”ו), מגיע הפסוק: יז אֶת-ה’ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו… יח וַה’ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ…”.

רבות דיברנו על שם השם: י.ה.ו.ה…. כל כלו תנועה. אין בו עיצור כלל. רק זרימה ותנועה.

לכן, מרגשת אותי תמיד המצווה שאנו מצווים בה: “ללכת בדרכיו”.

לא לעמוד.

לא להגיע.

רק לבוא.

ללכת.

לרדת.

לצאת.

הנוסחה העברית/יהודית לחיים היא: לדעת להודות. לדעת לשמוט. לדעת שזה לא שלנו. לדעת להמשיך הלאה.

דברים כ”ו, יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ“.

וזה הדבר הקשה ביותר שאנו, עם ישראל, נדרשים לעשות, כל בוקר מחדש.

אבל אנו מסוגלים. כי אנו עם סגולה. עם שמסוגל.

שבת שלום.

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן