מספר פריט : 2956

יתרו

מספר פריט : 2956

עמיתים יקרים,

הסמסטר השני, על מתנותיו ותבונותיו מחכה לנו. ואני גם מחכה לו, בקוצר רוח. הוא עוד לא קרה ואני כבר מתגעגע אליו.

השבוע כל כך מתבקש לעסוק בעשרת הדיברות, כי הם השיא של פרשת יתרו, ויש שיגידו שהם השיא של התורה כלה.

אבל השבוע אנחנו מקבלים מתנה נדירה, מסוג המתנות שאנחנו מיד מחפשים את פתק ההחלפה, או גרוע מכך, עוטפים אותה מחדש ומעבירים אותה למישהו אחר.

התורה מספרת לנו השבוע היכן דר אלוהים, היכן ניתן למצוא אותו. לא פחות!

וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים. (שמות כ, י”ז)

מסתבר שיש מי שעומד מרחוק בחיים ויש מי שניגש אל הערפל. ולפעמים גם אנחנו, פעם עומדים מרחוק ופעם מוכנים לגשת אל הערפל.

אבל את רוב חיינו נחייה מרחוק. לא נתערבב יותר מדי.

עמידה מרחוק היא פרי התאווה שגדל על עץ הדעת. כי בשביל לראות משהו צריך להתרחק ממנו. בשביל תאווה צריך להתרחק. בשביל לראות טוב ורע כבר צריך ממש להתרחק. כל כך להתרחק עד שאנחנו כבר מנותקים לחלוטין מהאובייקט שבו אנו צופים. הפרדוקס של עץ הדעת הוא, שבשביל לשפוט משהו לטוב או לרע צריך כל כך להתרחק, עד שאנחנו כבר לא באמת יודעים אותו. בטעות קוראים לזה “אובייקטיביות”, קרי, היכולת להתבונן באובייקט מרחוק, נקי.

אוי וויי… מסתבר שבמקום של האובייקטיביות אין אלוהים, כביכול.

מכיוון שאין מקום שאין בו אלוהים, גם אין מקום שהוא אובייקטיבי. ובכל זאת רובנו נעמוד מרחוק, כמבקשים לנו עמדת תצפית אובייקטיבית על החיים…

קוראים לזה גלות!

בערפל, לעומת זאת, אי אפשר לראות בעינינו הפיזיות. הכל מטושטש. בערפל הכל אחד. שם האלוהים.

מצבי ערפל מפחידים מאוד. לא בכדי אנחנו מתרחקים מהם כל כך.

בערפל יש אי-ודאות גדולה.

הערפל הוא המקום שבו אני כנראה יודע שאני לא יודע כלום.

לגשת אל הערפל, זה להסכים לא לדעת כלום. כי שם האלוהים!

אבל מה זה המקום הזה? היכן הוא? איך ניגשים אליו?

לא לדעת כלום… נשמע פשוט. אבל זה לא. כלומר, זה כן…

קשה יותר לא לדעת מאשר לדעת! אני אומר זאת שוב: קשה יותר לא לדעת מאשר לדעת! כי בלא לדעת יש התמסרות וויתור.

אנחנו מחנכים היום בעידן המידענות. מעולם לא היה כל כך הרבה ידע נגיש לנו, כפי שהוא נגיש לנו כעת. מעולם לא חשבנו שאנחנו יודעים כל כך הרבה, כמו שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים היום.

האמנם? האמנם מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים הוא נכון? הוא אמת?

ואולי כל דבר שאנחנו חושבים שאנחנו “יודעים אותו” באותו רגע עצמו איבדנו אותו?

ואולי… ואולי לא היו הדברים מעולם?

הַמָּקוֹם בּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים / מתוך: יהודה עמיחי – שירים שונים

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בְּאָבִיב.

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא קָשֶׁה וְרָמוּס

כְּמוֹ חָצֵר.

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשְׁמַע בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחֱרַב.

משה ניגש השבוע אל הערפל וקיבל משם דיבור אלוהי. העם המסכן עמד מרחוק וקיבל ממשה דיבור אנושי אודות הדיבור האלוהי שהוא שמע.

קוראים לזה רכילות.

כל דבר שרואים מרחוק וששומעים מרחוק הוא מאין חיקוי, אולי אפילו קצת שקר. הוא לא הדבר עצמו.

לגשת אל הערפל זה קשה, אבל לחיות בגלות זה כואב! לדעת את הכל מרחוק, מיד שנייה, מבחוץ, זו הטרגדיה הגדולה של עץ הדעת.

השבת מחזיקים ידיים, לא חשוב של מי. מדליקים אורות פנימיים. מאטים את קצב הנסיעה, וניגשים אל הערפל.

שבת שלום,

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן