מספר פריט : 2790

חקת

מספר פריט : 2790

עמיתים יקרים שבת שלום,

השבת אנו קוראים את פרשת חקת. המילה “חוקה” היא מילת מפתח בפרשה.

במדבר, פרק י”ט, פותח במילים הבאות: ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר… ומסתיים באמירה: כא וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם…

זו לא סתם חוקה! לפנינו חוקת “התורה אשר ציווה ה'”! נשמע מבטיח. כדאי לכם להמשיך לקרוא. אנחנו, שכבר 65 שנים מחכים לחוקה, אולי נוכל לשאול את זו שבפרשת חקת?

כנראה שלא. מדובר בחוקת שריפת הפרה האדומה, מהילת אפרה השרוף במים, והזיית המים על האדם שבא במגע עם מת ובכך הוא מיטהר… או במילים אחרות, החוקה היא מנגנון ההיטהרות מהמפגש עם המוות.

זו חוקה זו? כל כך מוזר, כל כך תמוה, ומאוד מאוד ביזארי!

ולא רק לנו. זו נחשבת למצווה המסתורית ביותר בתורה. אבל החלק התמוהה ביותר הוא שהמצווה ההזויה הזו נקראת חוקה! יתרה מזו, היא “חקת ההתורה אשר צוה ה'”. לא פחות!

הפרשנים נעים בין הסברים אפולוגטיים טובים יותר וטובים פחות, לבין אמירה תיאולוגית שהנה לנו מצווה שציווה ה’, ואנו נדרשים לקיים אותה גם אם איננו מבינים אותה, ושזו מהות האמונה!

לא אלה ולא אלה משכנעים אותי.
לעיסוק שלי בפרשה השבועית יש דינמיקה קבועה, והיא מכוונת את חיי. כבר במוצ”ש אני קורא את הפרשה של השבוע שלפנינו, ומתחיל להרהר בה, בידיעה ברורה שבאופן כזה או אחר, השבוע כלו ייצבע בצבעי הפרשה הזאת. והפלא ופלא, זה תמיד קורה. אני נוהג לחפש איזה עניין בפרשה שאני עדיין לא מבין לעומקו, ונותן לו לחלחל אל תודעתי, אל גופי, להציק לי, להרגיז אותי, עד שלפתע פתאום צצה לה הבנה חדשה. זו חוויה עמוקה של eureka. של “אהה!” גדול כזה.

אני מודה, אני מכור למנגנון הזה, הוא מחייה אותי.

כך עשיתי השבוע עם חוקת הפרה האדומה: הרהרתי בה, הפכתי בה, קראתי פרשנים שונים, ולא קרה כלום. כבר יום ששי, ו”אהה” אין!

אז בואו וננסה להרחיב את המבט. לא בכדי הפרשה נפתחת בחוקת ההיטהרות ממוות. הפרשה כלה מלאה במוות: קפצנו 38 שנים קדימה בסיפור, ואנחנו בשנה הארבעים למסע בני ישראל במדבר, ערב הכניסה לארץ המובטחת. בני הדור שיצאו ממצרים כבר זקנים, והם מתים בזה אחר זה. רובם מתים מוות טבעי, מוות של מדבר, מוות שמן הסתם נלוותה אליו תחושת פספוס נוראית. וכאילו במטרה להאיץ את תהליך פטירתם של יוצאי מצרים ולפנות מקום לדור החדש, החופשי, שייכנס ויירש את הארץ, באה לה מכת נחשים ארסיים, המפילה חללים רבים בעם. וכאילו גם בכך לא די, בפרשת חקת המוות לא פוסח על מנהיגי העם. מרים ואהרון נאספים אל עמם, ומותירים את אחיהם הצעיר, משה, בן 120, לבד בהנהגה. אבל הוא לא יישאר לבד זמן רב. בפרשה שלנו משה מקבל את הבשורה שהוא לא ייכנס לארץ וכי מותו קרוב.

בקיצור, פרשת חקת היא פרשת מירוץ השליחים, והעברת הלפיד מדור המייסדים, דור הניצולים, הדור שראה את נס ים סוף, שהיה שם במתן תורה, לדור הבא, זה שלא ידע את פרעה. נו, אז זה פלא שהפרשה מתחילה עם מנגנון היטהרות מטומאת המוות?

אבל למה פרה אדומה? למה הטקס המוזר הזה? מה טמא במוות? והמוזר מכל, הוא שבשביל לטהר מישהו שבא במגע עם מת, מישהו אחר צריך להיטמא (כי כל מי שמתעסק בשחיטת הפרה והכנת המים המטהרים מיטמא בעצמו, וחוזר חלילה…).

“אוי ווי”, היו אומרים אבותינו בעיירה! “נו, שויין”… היו עונים להם אחיהם בעיירה הסמוכה.

ואני נבוך… אין eureka. אין “אהה!”. רק רסיסים של מחשבות – חלקן עמוקות מאוד, אבל זה לא זה, זו לא חדוות הבהירות, ההארה, הברק, שאני חווה כל שבוע.

אני נשאר עם חידה מאוד גדולה.

ואני מבין, שהחידה לא קשורה בכלל לפרה האדומה, אלא למוות עצמו. החידה האולטימטיבית. יש לי הרבה דעות ומחשבות על המוות, אבל אלה רק מחשבות ודעות. כשזה מגיע למוות אני יודע שאני לא יודע כלום.

ובעצם, חידת המוות כאילו מקרינה על החיים בכלל – האם יש משהו שאנחנו באמת יודעים??? אבל באמת יודעים???

וכאילו כהכנה לפרשה שבה כל כך הרבה אנשים מתים (דווקא מוות טבעי!) היא נפתחת במצווה הזויה, בלתי מובנת בעליל, שמזכירה לנו, שלא רק את המוות אנחנו לא באמת מבינים, גם לא את החיים.

ידע נותן אשליה מוטעית של שליטה מדומה. לכן, פרשת חקת מזמינה אותנו להסכים לא לדעת, לא להבין, לגשש באפילה. לחיות את חיינו כחידה. לחיות מתוך סקרנות פתוחה.

לחיות מתוך פליאה.

אין eureka, אין “אהה!”, אבל יש שבת שלום, וזה נס מופלא בפני עצמו שגם אותו אני בקושי מבין.

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן