מספר פריט : 2621

ויקרא

מספר פריט : 2621

עמיתים יקרים,

יום מאוד משמעותי עבר על כוחותינו ביום שלישי האחרון. מעניין שאם מילת המפתח בסמסטר הקודם הייתה “הפער”, הרי שהמילה המתגבשת בינתיים היא קרבה או התקרבות.

נפלא! כי זה ממש מתאים לספר החדש שאנחנו מתחילים השבוע!

השבוע נפתח שלב חדש בציוויליזציה העברית הקדומה: מסיפורי מסע, שיחות על חיפוש בית, וקריאה לשחרור, עוברים לשיחה צפופה על קדושה.

אבל החידוש הגדול ביותר הוא הפיכת הקרבת הקורבנות ללב ליבה של התרבות העברית!

קורבנות, כפי שאמרנו פעמים רבות, בא מהמילה “קרוב”. נוצרת נוסחה חדשה: קדושה = קורבן = קירבה.

הנחת העבודה של ספר ויקרא היא, שהאדם חווה בדידות בסיסית וקמאית בחייו. הוא יוצא לגמרי לבד מגן העדן הרחמי, האינטימי, האחדותי ובדרך הוא פוגש בעיקר את עצמו.  בסוף כל יום הוא שב אל עצמו, ובסוף המסע הוא עוצם את עיניו לבדו. גם יד אוהבת ומלטפת ברגע הפרידה לא ממשיכה עם האדם אל מה שמעבר. מרגע הלידה האדם האחר תמיד יהיה ממול – לפעמים יותר קרוב, לפעמים פחות, אבל מעולם לא אחד אתו. שותפים משמעותיים למסע חייו עולים ויורדים מהעגלה. חלקם נוסעים עמו כברת דרך ארוכה. אבל כשהעגלה מגיעה אל התחנה האחרונה, יורדים ממנה כולם.

היום, יותר מאי פעם בעבר, הבדידות והניכור הם נחלתו של האדם המערבי. אין יותר שבט, וכפר, וקהילה אינטימית. אפילו “השכונה” כבר לא משהו.

אבל זה לא “אשמת” המודרנה. בדידותו של האדם היא קמאית. לא סוציולוגית ולא חברתית. היא מהותית לחוויית החיים.

מתוך הבדידות המהותית הזו, האדם מתגעגע, הוא כמהה להתקרב, הוא צמא לאינטימיות, הוא רעב לאהבה, והוא יקריב כל קורבן תמורת מעט מכל אלו.

ההוכחה הטובה ביותר לזה, זה צירוף המילים שחוזר על עצמו לכל אורך הפרשה: “ריח ניחוח לה'”. מתקרבים דרך חוש הריח! אצל החיות זה מאוד בולט, והרי גם אנחנו בעלי חיים. חוש הריח הוא החוש הבסיסי ביותר אצל האדם. הוא יוכל להתגבר על מראה רע, אפילו על רעש לא נעים, אבל ריח לא טוב יגרום לו ממש דחייה, בחילה ובריחה! מחקרים שונים מראים שבבחירת בני זוג חוש הריח משחק תפקיד הרבה יותר משמעותי ממה שנראה לעין או לשכל.

על מנת הסר ספק, לא רק “הפרימיטיבים האלו” מהתורה הקריבו קורבנות. כולנו מקריבים קורבנות כל הזמן. למען קשר, אהבה, קרבה, אינטימיות, אנחנו בעיקר מקריבים את העצמי הבודד, האוטונומיה המלאה שלנו, את תודעת האני הנפרד. זה לא פשוט ולא מובן מאליו. בלי קורבנות אין זוגיות, אין שותפות, אין משפחה, אין חברה. לא סתם, המילה קורבן, הפכה להיות מילת גנאי כמעט למי שנותן ואחר כך מתלונן על כך.

השאלה העיקרית שמעסיקה אותי כבר שנים, היא אל מה או אל מי אנו משתוקקים להתקרב? האם כל קשר שהוא הוא מושא כמיהתנו? אהבה זוגית, משפחה, חבר טוב, החברה’, הקהילה – האם כל קשר וכל קרבה  “עושים את העבודה”?

תשובות רבות ניתנו לשאלה הזאת, תרבויות שלימות נבדלות זו מזו באופיין ובדרכי התנהלותן על בסיס התשובות לשאלה זו. הנזיר הנוצרי מבקש את אלוהיו, הרחק מהקהילה, והוא מוותר בכך על אינטימיות עם אישה ומשפחה. הוא כמהה לאינטימיות עם האל. לעומתו, היהודי יחפש תמיד קהילה, מניין להתפלל בו, בית התכנסות. הוא כמהה להתקרב אל הקהל, אל הבריות. אצל המוסלמי זה חזק עוד יותר. כל מוסלמי הוא חלק מה”אומה”. יום ששי, היום הקדוש, נקרא בערבית “יום אלג’מעה”, כלומר, יום ההתאספות, ההתקהלות, ההתכנסות. לא מספיק מניין או קהילה, צריך את כולם. הבודהיסט ימצא את הקרבה הגדולה דווקא ב”קילוף” הזהות האשלייתית של העצמי, האגו, כי ללא האשלייה הזו הכל אחד.

העידן המודרני זימן לנו כיוון חדש להתקרבות: התקרבות אל עצמנו פנימה. רבים חוששים מהמגמה הזאת, כי היא מאוד אינדיבידואליסטית, בכוחה לפרק את המרקם העדין של החברה, את הערבות ההדדית, היא יכולה לחסל את המאמץ המשותף הנדרש לקיום המדינה או העם. ישנו החשש מאגוצנטריות, כשכל אחד פונה אל הפופיק של עצמו…

חז”ל אמרו שהמשכן (שזה עתה סיימנו לבנות אותו), והעולם והאדם שקולים זה כנגד זה: “ללמדך שהמשכן שקול כנגד כל העולם וכנגד יצירת האדם, שהוא עולם קטן” (מדרש תנחומא פקודי פרק ג).  האדם הוא עולם קטן, הוא עולם ומלואו, שהרי במשנה, במסכת סנהדרין (ד, ה) נאמר: “לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא”.

אם כך הדבר, אולי צודקים נביאי הרוחניות העכשווית שהדרך לאינטימיות ולקשר, אכן עוברת דרך התקרבות האדם אל עצמו. יתרה מזו, אולי האדם המתקרב אל עצמו הוא התנאי לכל אינטימיות אחרת. י

יתכן, שמי שבורח מעצמו, כמו רוב רובם של בני האדם, הבורחים אל זרועות העולם שבחוץ, יצליח למצוא מרגוע רגעי לבדידותו, רגע של חסד קדוש, אבל בסופו של יום יישאר בבדידותו הקמאית.

החברה שלנו מכורה לחיצוניות. הכל נמצא “שם”, מחוצה לנו. עינינו פונות החוצה, כמיהותנו פונות החוצה, ערגתנו מופנית החוצה, כי בתרבות שלנו התשובות נמצאות בחוץ.

אחת הציטטות האהובות עלי ביותר, ואולי זו שמדברת את נפשי שלי, היא זו של הרב קוק: “ואני בתוך הגולה. האני הפנימי העצמי, של יחיד ושל הציבור… חטאנו עם אבותינו, חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו… ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת ‘איכה’, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות (האני) האמיתית נאבדה ממנו… את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא” (הראי”ה קוק, שמונה קבצים קובץ ג’ אות כ”ד).

השבוע אנחנו פותחים את ספר ויקרא. שם מוזר לספר! אלוהים קורא למשה. ישנו קול שקורא לנו כל הזמן, אבל מעטים שומעים אותו. משה שמע. מי שידע להיות ימים לבד במדבר עם הצאן, ידע לשמוע את הקול שקרא אליו מהסנה הבוער. מי שידע להיות על ההר ארבעים יום וארבעים לילה ידע לשמוע את הקול שקרא אליו מהענן. מי שידע לבנות אוהל מועד, אוהל התוועדות, אוהל ייעוד, ידע לשמוע כשקוראים בשמו.

בכמיהה שלנו לקשר, לקרבה, לאינטימיות, לאהבה, אין קיצורי דרך. הקרבה לא נמצאת “שם”. אלו שבחנוכה אומר “נס גדול קרה שם” הרי נמצא בגלות. מי שיודע שהכל קורה פה, כאן, בפנים, יחווה את הנס הגדול, את נס האינטימיות והקרבה.

נתראה ביום שלישי הקרוב, ונמשיך עוד ועוד להתקרב.

את עצמנו נבקש, ונמצא!

שבת שלום,

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן