מספר פריט : 2608

ויצא

מספר פריט : 2608

עמיתים יקרים,

בעבודה הרוחנית יש תפקיד מאוד גדול לאמת. האמת היא חמקמקה. לעניות דעתי, הרוב שקר. לא כי אנחנו רמאים… השבת, עמיתיי לדרך הרוח, נכיר קרוב משפחה שלנו. קרוב מאוד קרוב. מבהיל כמה הוא קרוב.
הוא לבן והוא ארמי.
או שלא…

מי אתה באמת, לבן הארמי?

אנחנו פגשנו אותך כבר בפרשת חיי שרה, אבל השבוע אתה הכוכב. יעקב מבלה אצלך את עשרים שנות הגלות שלו. נתת לו בית, מחיה, ובעיקר, את שתי בנותיך. לכן, בעצם, אנחנו צאצאיך. אנחנו נושאים בגופינו את המטען הגנטי שלך בעולם.

אז למה אנחנו משחירים אותך, לבן?

  • אתה הדוד שלנו, האח של אימנו, רבקה. אליך אבינו יעקב ברח ומצא מקלט במשך שנות הגלות שלו.
  • אתה הסבא שלנו, כי אנו הרי צאצאי שניים מנכדיך: יהודה (מבתך לאה) ובנימין (מבתך רחל), שני השבטים היחידים ששרדו מכל נכדיך האחרים, עשרת השבטים האבודים.
  • ויש לנו גם סבא רבא משותף, הלא הוא תרח, אבי אבינו אברהם, שהוא גם אבי אביך, נחור. גם אתה הרי היית שם במסע הגדול של החמולה מאור כשדים. בעוד אברהם השלים את המסע לארץ כנען, אתה נשארת בחרן, לספק לנו כלות משובחות.

אז למה כולם נעים בחוסר שקט כששמך מוזכר?

אפילו יתרו, אביה של ציפורה אשת משה, שהיה כהן אלילי(!), נותר אהוב ורצוי בזיכרון הקולקטיבי שלנו.

אבל אתה?

אומרים עליך שאתה אפילו יותר רע מפרעה עצמו (ואתה יודע, זה לא דבר מחמיא…). כל שנה אנחנו קוראים עליך בהגדה של פסח: “צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל”.

את הכל? איך אפשר להגיד עליך דבר כזה?

ודרך אגב, למה בעצם קוראים לך “ארמי”? אתה בכלל מאור כשדים, או מחרן. ואם כבר בשמך עסקינן, האם השם שלך, לבן, הוא כינוי ציני?

והיכן אתה היום? מי רואה עצמו כממשיך דרכך? ישמעאל, חצי אח הוא לנו, והוא אבי הערבים/המוסלמים. עשו, אחינו התאום, הוא אבי הנוצרים (למרות שהם לא מסכימים כלל וכלל עם הקביעה הזאת. אולי בפעם הבאה כדאי לשאול אותם…).

ואתה, לאן אתה נעלמת?

אמרו לנו שאתה אוהב כסף! שכשראית את הצמידים והנזם שהעבד של אברהם העניק לרבקה אחותך, גערת בה על כך שהיא לא הביאה את העבד העשיר הביתה! ושנים מאוחר יותר, כשראית איך האחיין שלך, יעקב, הבן המבועת של אחותך, מביט ברחל בכזו ערגה, עשית הכל כדי לחלוב את כשרונו המולד כרעה צאן, וביקשת לנצל לעצמך את אהבתו לרחל עד תום.

אמרו לנו שאתה רמאי גדול! היה לך הסכם של גברים עם יעקב, שתתן לו את בתך רחל בעבור שבע שנים של עבודה. ובסוף נתת לו את לאה במרמה. וכשהוא בא לשאול אותך לפשר הרמייה, עוד הגדלת לעשות והטפת לו מוסר: (בראשית כ”ט, כ”ו): “וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה”. אתה יעקב, רמית את אחיך הבכור עשו. דע לך שאצלנו יש כללים! קודם הבכירה, ורק אז הצעירה.

חכמינו, שלא אהבו אותך בכלל, אמרו שאתה בעור המפורסם, אביו של בלעם הקוסם. זה דווקא מסתדר לי: כמוך, גם בלעם ממש לא ברור. מצד אחד נביא פגאני. מצד שני, האמין באלוהים. מצד אחד, מאוד אהב כסף וממון, מצד שני, שמע בקולו של אלוהים ולא סר ממנו ימינה או שמאלה. מצד אחד, בא לקלל, מצד שני, יצא מברך. רק שבסוף, קצת כמוך, הוא רקח לנו מלכודת דבש נוראית.

מי אתה באמת לבן הארמי?

ארמי או רמאי?

לבן או נבל?

ואיפה אתה היום?

אז לבן, בוא אכיר לך את בני משפחתך.

הבט סביב. הבט בנו. כי אנו צאצאיך. ממשיכי דרכך.

לבן, רוב בני האדם שתפגוש הם צאצאיך, אם לא גנטית, אז נפשית-רוחנית. אנחנו לא אוהבים להודות בכך, לכן המצאנו אותך, כדי להטיח בך את כל הדברים שאנחנו לא אוהבים לראות בעצמנו.

  • רובינו מתרגשים מהנוצץ והיקר, למרות שלא נודה בכך. בדרך כלל תשמע אותנו מדברים על עולם החומר במונחים של חכמה, כשרון, או “מימוש עצמי”.
  • אתה התפעלת מהתכשיטים שהעבד נתן לרבקה. גם אנחנו לוטשים את עינינו אל טבעות יהלומים, או שעונים יקרים שעל ידי חברינו, או אל הגאדג’ט של השכן. גם אתה בטח, קצת כמונו, אמרת שאתה רק מתפעל מ”האומנות”, או מהעיצוב, או מהטכנולוגיה…
  • כמוך, רובנו נרצה לראות את ילדינו מתחתנים עם מישהו מבוסס, בתקווה שיהיה להם יותר קל בחיים. גם אנחנו מבקשים לנצל את כישרונותיהם של אלה שמסביבנו כדי לרתום אותם להגשמת מאוויינו. וגם אנחנו לא נודה בכך. כמוך, גם אנחנו לפעמים נתגמל אותם כמה שפחות, ונמתח את החבל כמה שיותר, אבל גם נהיה זהירים מאוד שלא ייקרע.
  • לא רק בך קיים פער מתמיד בין מה שבפנים ומה שנראה בחוץ. רובנו נכסה על תחושת “הלכלוך” שבתוכנו במעטה לבן וצח, ו… נו, מה לעשות, שקרי משהו. רובנו נכלה חלק גדול מאנרגיית חיינו בתפירה של עלי תאנה מכובדים, כמו תואר נאה, בן/ת זוג נאה, בית נאה, רכב נאה, בגדים נאים, וסממנים נאים אחרים.
  • כמוך, לבן, רובנו באמת מתכוונים לטוב ושמחים לעזור לאדם בעת צרה – בן משפחה שבורח ממשהו, או כל אדם אחר, ורובנו עוד נתחשבן עמו בהמשך הדרך.

וזה לא כי אנחנו רעים.

אנחנו לא!

אנחנו בעיקר מפחדים.

וקצת מתביישים.

מפחדים מהאמת העירומה. הנקייה. הצחה.

מפחדים לגלות, שבעצם בעצם… אנחנו לא משהו. שאנחנו סתם… סתם בני אדם. ממש סתם. אבל ממש.

מדי פעם ייכנס אל חיינו איזה עבד גאה, שלא מתבייש להיות עבד. או איזה יעקב כזה, שכל תפארתו בכך שהוא יודע את האמת, הוא יודע שהוא לא משהו. הוא עדיין מפחד מזה, ועוד לא מוכן לגמרי לקבל את זה (גם זה יבוא), אבל לפחות הוא כבר יודע. כשיעקב רימה את אביו ואת אחיו, הוא לא באמת חשב שהוא עשו. הוא ידע את האמת הגדולה. שהוא לא. אנחנו, כמוך לבן, באמת חושבים לפעמים שאנחנו מישהו אחר.

לבן. אנחנו מבינים אותך. אתה לא משהו, וזה קשה!

גם אנחנו לא משהו. וזה קשה.

אז מה אנחנו כן?

אנחנו הרבה. אנחנו המון. אנחנו הכל. אנחנו, כמו שאמרו ראשוני החסידים, אנחנו בני מלך.

אבל את זה אפשר לגלות רק אחרי שאנחנו מסכימים להודות שאנחנו באמת לא משהו.

כל עוד אתעקש ש:

אני שווה,

אני משהו,

אני מוכשר,

אני ראוי,

אני חכם,

או אפילו שאני לא (כי זה אותו הדבר! יהירות וצניעות הן שני צדדים של אותו המטבע בדיוק. כי זה עדיין אני, אני, אני…),

כל עוד נתעקש שאני כזה או אני כזה, הרי שאני הצאצא של לבן. צח ולבן בחוץ, הרבה פחות מזה בפנים. ארמי בחוץ, ורמאי בפנים.

“ֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל “, כדברי ההגדה של פסח. כי כגודל “האני הקטן” כך נעלם ה”הכל”. האני הקטן מסתיר את אור השמש.

יש גם אני “גדול”. אני מרהיב. אני שהוא בן מלך. אני שהוא יותר “הנני”. אבל זה לא האני הקטן שאנחנו מכירים. זה לא האני הקטן שאנו מטפחים. זה לא האני הקטן שאנחנו עובדים אותו, האני של לבן.

אז לבן יקר, סבא שלנו, דוד שלנו. איש יקר. תנוח דעתך. איננו שופטים אותך יותר, כי אנחנו לא טובים ממך. אנחנו בדיוק כמוך.

עד עכשיו היה לנו קשה להודות באמת הזאת, ולכן השלכנו אותה עליך: אתה הרמאי. אתה החומרני. אתה הנצלן. אתה… אתה…אתה…

כעת אני יודע שאנחנו קרובים קרובים קרובים. שאין באמת אתה. יש אני (כמו שדקארט רצה לומר, לפני שהוא התבלבל: “השלכתי את עצמי עליך, משמע האני הקטן קיים..”).

יש אני קטן, והוא לא הולך להיעלם. הוא יהיה קיים כל עוד יש נשמת חיים באפנו. ויש אני גדול, שהוא (אולי) נשמת החיים שבאפינו. היום אני אשמח להיות שניהם.

שבת שלום, אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן