מספר פריט : 2610

ויצא

מספר פריט : 2610

פרשת “ויצא”

עמיתים יקרים,

כמי שנולד, גדל ובגר על הגבול הסורי והלבנוני, הכרתי את המקלטים הצרים והמעופשים היטב. אז לא קראו לנו עורף. היינו החזית. היום אני עורף כפול. גם כי כל מי שאינו חייל לוחם נקרא עורף, וגם כי המדינה הקרובה ביותר לזכרון יעקב היא קיסריה, וקצת אחריה קפריסין. הפכתי להיות גם ג’ובניק וגם נהנתן. כשגדלתי לא הייתה אז כיפת ברזל, אז מצאתי עם השנים כיפה אחרת. קיוויתי שהיא תגן עלי.

אני לא מהצמאים לדם, אבל קשה לי להיות עורף: הרי, עורף זה איבר בגוף שמפנים למישהו (“להפנות עורף”) ומביעים בכך ניכור, התעלמות וחוסר אכפתיות. עורף הוא גם דבר שבמיתוס הקולקטיבי שלנו נוטה להתקשות (“עם קשה עורף”), ושוב יש כאן ביטוי לניכור ולב סגור.

השבוע יעקב עוזב את החזית של באר שבע המסוכנת לו כל כך, ומתפנה/בורח לעורף, לחרן, עד יעבור זעם, זעמו של עשו.

20 שנה הוא מפנה עורף ומקים שם משפחה.

ג’ובניק? יחסית לעשו הקרבי, ועוד איך! ממש חנון!

נהנתן? אם לשפוט על פי החיים בחרן, אולי.

“הוא עוד ישוב”, צקצק יענקלה רוטבליט. בניגוד לעוזב קיבוץ אחר שאני מכיר, שמתגעגע אבל עדיין לא שב, יעקב אבינו באמת עוד ישוב. הוא ישוב בשבוע הבא (ועשרים שנה מאוחר יותר). הוא ישוב עשיר, אבל גם פצוע. הוא ישוב צולע. ובעיקר, הוא ישוב אחר. הוא יצא יעקב, ושב ישראל.

אז, הנה השאלה הגדולה של השבוע: האם כל זה היה שווה?

שתי נשים ושתי שפחות, ילדים ומקנה רב! לא רע למי שיצא בחוסר כל! אבל לצדם הייתה חרדה נוראה, פרידה לנצח מאימא אהובה, בדידות גדולה, געגועים הביתה, הונאות קטנות וגדולות, גלות, תלות נוראה בדוד רמאי, ובעיקר, רגשות אשמה מכלים.

אז, היה שווה????

במשך שנתיים וחצי נחלקו בית הלל ובית שמאי בשאלה הזו: האם היה שווה? האם החיים האלו שווים את כל הסבל? הם שאלו האם נוח לו לאדם שנברא, או שעדיף היה שלא ייברא בכלל (תלמוד בבלי, מסכת ערובין, י”ג, עמוד ב). המסקנה שלהם מזעזעת: “נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא”!

השאלה היא כמובן רוחנית. רק רוחנית!

החיים שלנו הרי כל כך מאתגרים – מלחמות, מחלות, קשיים כלכליים, והקשה מכולם, אימת המוות האורב בפתח. אמנם, לעומת תקופת הלל ושמאי, החיים שלנו היום מעולם לא היו נוחים יותר: האימה הגדולה ביותר בתנ”ך, אותה בצורת ממיתה של ארץ כנען, מוגרה על ידי המוביל הארצי ומכוני ההתפלה המתקדמים ואנשים כבר לא מתים כאן בצמא וברעב. את המחלות התנ”כיות הנוראיות, ואפילו את המלריה הציונית, הכריעו האנטיביוטיקה והחיסונים. ואת כל שאר קשיי החיים החליפו מכונת הכביסה, המזגן, הפריזר והמיקרו. אפילו הגעגוע מטופל על ידי סקייפ. רק המוות לא מוגר, אבל הוא נדחה, והוא גם הוחבא טוב טוב מהעין (את זקנינו הפקדנו בבתי האבות, בטיפולם המסור של הפיליפינים).

ועדיין…

שווה?

הרי לא בחרנו להגיע הנה. בעל כרחינו אנחנו כאן ובעל כרחינו נמות. ומה שבין העל כרחינו הראשון והשני, האם הוא שווה???

סביב השאלה הזו אנחנו בעצם מתכנסים כל יום שלישי. התשובה שלי לעצמי מתגלית לי (שוב) בפרשת השבוע.

פרשת “ויצא” מזכירה לנו את הכלל הרוחני המעניין ביותר בתורה: אלוהי הייעוד וההבטחה, אלוהי החמלה והנחמה, מתגלה רק למי שיוצא, שהולך, שבורח, שזז. הוא (כמעט) לעולם לא מופיע בפני מי שנשאר. ראשון ההולכים הוא אברהם. עד שאברהם לא עוזב את ארצו, מולדתו ובית אביו אלוהים לא מדבר אליו. שכחו ללמד אותנו בבית הספר שבעצם רק לאחר שאברהם עזב את אור כשדים (עם אביו ועם כל משפחתו), מתגלה לו אלוהים, ואומר לו: “לך לך”. זה לא שאלוהים פתאום נזכר, אברהם הוא זה שהצליח סוף סוף, בגיל 75, לשמוע את הקול שהיה שם כל העת. משה פוגש את קול הייעוד בסנה הבוער רק אחרי שהוא עזב את מצרים, את הארמון, את החזית וגלה במדבר סיני, והוא בן 79. והשבוע זה קורה גם ליעקב. כל עוד הוא היה באוהל של אימו ובישל נזידים ותככים לא הייתה לו כל שיחה עם בוראו. אבל כבר בלילה הראשון למסע הבריחה שלו הוא חולם את החלום האלמותי של הסולם המוצב ארצה והמלאכים עולים ויורדים בו. לראשונה הוא פוגש את בוראו ואת הבטחת נוכחותו/חסדו. כמו משה אחריו, גם הוא בהלם: “וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר ‘אָכֵן, יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי!'” (בראשית כ”ח, 16). אלוהים, מסתבר, מתגלה רק למי שיוצא. יוצא למסע חייו, יוצא להודו, יוצא לחפש אתונות, יוצא לצבא, יוצא מהבית. פרשת השבוע היא פרשת היוצא.

פרט מעניין בחלום של יעקב מגלה לנו את הסוד: מסופר, שהמלאכים קודם עולים ואחר כך יורדים! והלא היה צריך להיות הפוך, לא? נראה כאילו המלאכים נמצאים שם כל הזמן ורק מחכים להזדמנות לצאת, אבל באוהל המטאפורי של אמא אין סולם. כשנוח מדי, בטוח מדי, ובעיקר, מוכר מדי, המלאכים נתקעים בתודעה, מחכים למלא את שליחותם. הם מחכים ללילה הראשון בלי אמא, אז הם סוף סוף יוצאים, עולים מהתודעה, מטפסים בסולם, ושבים עם דברי אלוהים חיים  הדרכה, ייעוד, הבטחה, ברכה).

בשבילי, וזה לגמרי אישי, כל מה שקורה בין ה”על כורחך” הראשון וה”על כורחך” השני (הלידה והמוות) מתומצת בפרשה הזו, בחלום הזה. בשביל שהמלאכים הלטנטיים ייצאו מתודעתי ויטפסו בסולם, אל מקור החיים, וישובו אלי עם מים חיים, מתוקים, שאין מתיקות בעולם שתשווה להם – בשביל זה, הכל שווה!

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן