מספר פריט : 2601

ויחי

מספר פריט : 2601

כל שנה אני מגיע לפסוקים האחרונים של פרשת ויחי, למסע האחרון של יעקב אבינו, ולפרקים האחרונים של ספר האבות, ותוהה אם אולי השנה הסוף יהיה שונה…

וכל שנה אני נדהם מחדש: איזו החמצה טראגית! איך קרה שכך החמצנו את ההזדמנות הגדולה להיגאל?

יעקב הולך לעולמו, ובניו יוצאים במסע לוויה גדול, שכמותו לא נראה באזור. המסע מסתיים במערת המכפלה בחברון.

ואז…. לא!!!!! הם שבים למצרים! בא לי לצעוק להם: “אל תחזרו! זו מלכודת! הרעב כבר נגמר מזמן, הישארו בארץ כנען! אין לכם מה לחפש שם בגושן! אתם פשוט תשקעו בביצה המצרית הטובענית! בבקשה מכם, אל תרדו חזרה למצרים”.

אבל הם לא שומעים אותי. או שהקול לא מצליח לצאת מגרוני. או שרק חשבתי שצעקתי להם…

ובפה נשאר רק טעם מריר של החמצה.

כמו חיים וייצמן, ששאל את יהודי אירופה בשנות ה – 20 של המאה הקודמת: “עם ישראל, איכה?”. הזדמנות נדירה הוחמצה, עשרים שנה מאוחר יותר הובלו אותם יהודים  ממש להשמדה.

כמו אסתר המלכה ומרדכי היהודי שבקשו רשות להגנה עצמית, ואף ביקשו וקיבלו יום נוסף לטבוח בפרסים, אבל החמיצו את ההזדמנות לבקש את הבקשה הכל כך מתבקשת: לשוב הביתה!

ובחיינו…

כמה פעמים העדפנו את הנוח ואת המוכר, ולא ביקשנו להגשים את חלומותינו הגדולים באמת?

כמה פעמים, מתוך אינרציה והרגלים, פספסנו הזדמנות לגאולה?

כמה פעמים, בעת מסע אחד, לא ראינו את ההזדמנות למסע אחר לגמרי?

ואולי…

אולי זה לא בדיוק עובד ככה.

אולי בניו של יעקב, (ואנחנו עמהם, כמובן), לא מיצינו את מצרים?

אולי היה צורך לשקוע עמוק בסבל ובעבדות?

כי יוסף ואסתר, שסיפורם כמעט זהה לחלוטין  – שניהם התייתמו בגיל צעיר, שניהם גלו מארצם ומולדתם, שניהם נשלחו על ידי יהודה/י אל גורלם, ובסופו של דבר הגיעו אל הארמון, שניהם מצאו חן בעיני המלך, שניהם היו “יפה תאר ויפה מראה”, שניהם ניצלו בזכות שר המשקים/משתאות ויין, שניהם הסתירו את זהותם האמיתית, ושניהם חשפו את זהותם ברגע דרמטי אחד, שניהם למדו על בשרם שיש שכל גדול מאחורי המצוקה: “כי למחיה שלחני אלהים לפניכם”, “ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות”. שניהם זכו בטבעת המלך ובעוצמה פוליטית רבה, ושניהם קיבלו עד חצי המלכות, שניהם הצילו את בני עמם מכליה פיזית – שניהם, גם יוסף וגם אסתר, יכלו לא רק להציל, אלא ממש לגאול, אבל שניהם העדיפו את חיי הארמון והעושר על פני השיבה הביתה.

השבוע אנחנו מקבלים הזדמנות מדהימה לגאול את עצמנו עכשיו! למנוע מילדינו ונכדנו סבל נוראי. להפוך מסע לוויה למסע של חיים. והשבוע נרכין את ראשינו במבוכה קלה, ונודה על האמת: בסופו של דבר, אנחנו לא באמת רוצים להיגאל, או לפחות, אנחנו רוצים יותר נוחות מגאולה.

ואם אין דבר העומד בפני הרצון, אז…. אולי בעצם זו לא החמצה? אולי פשוט לא באמת רצינו? ואולי הדברים פשוט קורים כשהתנאים מבשילים, כשכל חלקי הסיפור שלנו מוכנים. כשהארמון והמנעמים פשוט כבר לא מספקים ואנחנו רוצים יותר. הרבה יותר.

אולי צדק שלמה המלך כשאמר: “השבעתי אתכן בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם (אל) תעירו ואם (ואל) תעוררו את האהבה עד שתחפץ” (שיר השירים, ב’, 7; ג’ 5; ח’, 4).את האהבה ואת הגאולה כנראה אי אפשר לזרז. עוד אמר שלמה: “לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים” (קהלת ג’, א’). תחפץ וחפץ… מילים נרדפות לרצון.

הגאולה כנראה מגיעה רק כשבאמת רוצים אותה, ולא רגע אחד לפני.

נתראה מחר, אם באמת נרצה!

אלישע

 להורדת הדרשה בפורמט PDF

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן