מספר פריט : 2599

ויגש – דרשה 2

מספר פריט : 2599

הלילה נפטר נלסון מנדלה. דרשה זו מוקדשת לזכרו.
השבוע אנחנו לומדים כיצד לגשת.
עברו חלפו להן שנים רבות. יהודה, שהיה כנראה המנהיג מבין בניו של יעקב, ואשר יזם את מכירתו של יוסף לשיירה של סוחרים שנשאו אותו אל שוק העבדים במצרים, ניגש כעת אל המשנה למלך מצרים, ומתחנן בפניו שייקח אותו במקום את בנימין. יוסף, המזהה את אחיו המבועתים, מהתל באחיו כבר כמה חודשים, ספק מתנקם, ספק בוחן, ספק מייצר את התנאים להתגשמות חלומות הילדות שלו (שאחיו – כל אחד ואחד מהם – ישתחוו לפניו). הוא מתרגש לגלות שהאחים לא הפקירו את אחיו הקטן בנימין לגורלו. אותו יהודה, שלא שעה לתחינותיו של יוסף הנער, הוא כעת גבר בשל ואחראי, והוא ניגש אל המשנה למלך ומוסר את נפשו למען האח הקטן, ובעיקר, למען אביו, שלא יכול לאבד בן נוסף, ובודאי שלא את בנה השני של אשתו המנוחה והאהובה, רחל.

יהודה ניגש ונושא נאום מבריק. אי אפשר לעמוד בפניו. יוסף מנסה לעמוד מול כוחו של יהודה ולא יכול לו. הוא נמס.

הנה הנאום במלואו:
בראשית מ”ד, יח וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ  כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.  יט אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר  הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב אוֹ-אָח.  כ וַנֹּאמֶר אֶל-אֲדֹנִי יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ.  כא וַתֹּאמֶר אֶל-עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו.  כב וַנֹּאמֶר אֶל-אֲדֹנִי לֹא-יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת-אָבִיו  וְעָזַב אֶת-אָבִיו וָמֵת.  כג וַתֹּאמֶר אֶל-עֲבָדֶיךָ אִם-לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי.  כד וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד-לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי.  כה וַיֹּאמֶר אָבִינוּ  שֻׁבוּ שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹכֶל.  כו וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת  אִם-יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי-לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ.  כז וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ  אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי.  כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד-הֵנָּה.  כט וּלְקַחְתֶּם גַּם-אֶת-זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה.  ל וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ.  לא וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה.  לב כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר  אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים.  לג וְעַתָּה יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם-אֶחָיו.

ואז, באחד מהרגעים המרגשים ביותר בתורה. השערים נפרצים, והדמעות ממיסות את המסכה המצרית המכסה את פניו של יוסף עד ללא הכר.
בראשית מ”ה, א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.  ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.  ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.  ד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה.

יהודה ניגש אל יוסף ופותח את ליבו. יוסף קורא לאחיו שייגשו אליו, והם ניגשים.

זו תמצית פרשת וייגש: אם ניגשים נכון הדלת נפתחת.

כי הכל בגישה: כיצד אתה מתקרב. כיצד אתה ניגש אל זולתך.

שימו לב למילים נוספות הקשורות לשתי האותיות הממיסות הללו, גש: מגש (“אנחנו מגש הכסף, עלייך ניתנה מדינת היהודים”), נגישות (לנכים, למשל), מפגש.

וההפך: משגה, שגיאה, ועוד.

אז מה זה לגשת?
בפעם הקודמת שהופיע המילה לגשת, זה היה במפגש מרגש אחר, שוב בין אחים, שוב אחרי שנים, שוב בסופה של שנאה יוקדת: כשיעקב ניגש ופוגש את עשו.
בראשית ל”ג, א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ… ג וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו..  ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ… ו וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ.  ז וַתִּגַּשׁ גַּם-לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

באחת הפעמים הבאות שנפגוש את המילה, זה יהיה בהקשר אחר, אבל בעוצמה לא פחות ממיסה: זה קורה במעמד הר סיני, רגע אחרי ההתגלות הגדולה. העם מבוהל ומבועת. אלוהים מזמין את העם לאינטימיות שלא הייתה כמוה. העם מתקשה לקבל את ההזמנה. אבל משה לא נרתע:
שמות פרק כ,  יד וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.  טו וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה, “דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת”…. יז וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק; וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים.

אז זה העניין!

לגשת זה לא האקט הפיזי. לגשת, זה להעז להתקרב אל הערפל, אל הלא נודע. כי האלוהים נמצא בערפל, בלא נודע.

קל לפנות אל הידוע, אל המוכר, אל הבטוח. אבל מי שצמא לקשר, לאינטימיות, לאלוהים (במובן של אהבה, כמובן) מסכים לעשות את הקפיצה המפחידה, ולגשת. לגשת אל הלא נודע.

יהודה לא ידע כיצד יגיב המשנה למלך. היה לו יסוד סביר להניח שהאיש יפגע בו. כך גם יעקב, הוא לא ידע כיצד יגיב עשו. אלוהים לא הבטיח לו מפגש אוהב. מאחורי עשו עמדו 400 איש, כנראה נושאי חרבות. יוסף קורא לאחיו להתקרב אליו. הוא לא אומר להם “בואו, הכל בסדר”. אלא, “גשו אלי”. אני יודע שאתם מפחדים ממני, אני יודע שאתם חוששים מנקמתי. אבל הרי כבר לפני עשרות שנים חיפשתי אותכם ולא מצאתי. כשאבא שלך אותי אליכם אל השדה, פגש אותי איש מסתורי ושאל אותי מה אני מחפש. אמרתי לו “את אחי אני מבקש”! את הקרבה, לא את הנקמה. את הקשר, לא את התחרות. את האינטימיות, לא את הבוז. את האהבה. אז הנה אתם, והנה אני, גשו אלי!

אבל לא פשוט לגשת. מדובר הרי במצבים של פחד, אימה, או לפחות חוסר וודאות.

מה ההבדל בין לגשת ולבוא?

בפרשה אחרת, בספר אחר, אבל באותו חומש חיים, אלוהים מצווה על משה לבוא אל פרעה (פרשת בא), לעמוד לפניו ולדרוש ממנו לשלח את עם ישראל.

בא – זה בדרך כלל הזמנה פנימה, ההפך מ”לך”.
גש – בדרך כלל שליחות החוצה, ההפך מ”כנס”.

אבל אין באמת פנימה והחוצה. אלה שני הפנים של האינטימיות. האחד הוא השתקפות של השני. גם בא וגם גש הם שני הכוחות במסע אל השלם:
בא – בוא אל האימה שממנה אתה בורח כבר שנים. בוא אל העריץ ההוא, להתעמת אתו, כדי להיות חופשי, להיות אתה.
גש – גש אל האהבה, אל האחר שאליו אתה מתגעגע כבר שנים. גש אל אחיך, אל אלוהיך. גש בעקבות כיסופיך לאל חי, לאהבה, לאינטימיות. גש ועמוד מול טעויותיך, תקן אותם והשכן בלבך שלום.

אני לא יודע איך ניגשים. אני גם לא חושב שיש נוסחה. כל מה שהתורה נותנת לנו זה כיוון וכוונה:
הכיוון – האחר, שהוא אחיך, שהוא בבואתך. יעקב ועשו. יוסף ואחיו. משה והשם.
הכוונה – געגועיך וכיסופיך. האהבה שמסתתרת לה מתחת לפני הקנאה, השנאה והפחד.

כי מתחת לקנאות, לשנאות ולתחרות מסתתרת תמיד, תמיד… האהבה!

זהו ספר בראשית כלו על רגל אחד. ספר בראשית קורא לנו לגשת. ספר שמות יקרא לנו לבוא.

הלילה הלך לעולמו נלסון מנדלה. עבד עברי מודרני שידע לבוא אל פרעה, ובהמשך גם ידע להושיט יד אל אחיו הלבנים שהתעמרו בו, וקרא להם שייגשו אליו. והם נגשו. יהי זכרו ברוך.

שבת שלום,

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן