מספר פריט : 2547

ואתחנן

מספר פריט : 2547

שבת שלום לכולם, שבת של נחמה!

״נחמו נחמו עמי״ – קוראים מחר בהפטרה (ישעיה, פרק מ’).

סוף סוף זה הגיע, שבת של נחמה. נחמה שבאה אחרי החורבן, אחרי תשעה באב. לכן נקראת השבת הזאת “שבת נחמו”.

נחמו? הציניקנים יגידו, “נו, שוין… עוד נחמה שכזאת ואבדנו…”.

האם הקמת מדינת ישראל היא הנחמה שלנו על ההשמדה הגדולה שקדמה לה באירופה ובצפון אפריקה?

האם עצם היותנו קיימים, למרות כל הניסיונות לכלותנו, האם זו נחמה?

מה באמת מנחם? אבל באמת!!! לא נחמה רגעית, או איזו הסחת דעת מהכאב?

ובכלל, מה זו נחמה?

אולי הזמן שחולף, שעושה את שלו בעקשנות ובעקביות?

המממםםם…. אולי. אבל גם אם הזמן יפחית מעוצמת הכאב, בודאי יש נחמה אחרת?

ההפטרה מנסה להציע נחמה מעניינת. זו הצעה מאוד רוחנית, אז אם אתם לא “בקטע”, ייתכן שתתאכזבו. ובכל זאת, שווה לשקול אותה.

לכולנו נכונו רגעים קשים בחיים! רגעים של אבדן ורגעים של צער. האמת היא, שיש הרבה צער וקושי בחייו של האדם.

מינקות אנחנו לומדים להיאחז בחיים. אלא שאנחנו נאחזים מתוך אימה, כי אנחנו מזדהים לחלוטין, ובצדק, עם חיינו, כפי שהם משתקפים לנו מהמראה (הפעם זו המראה הפיזית, לא הפסיכולוגית…), ובמילים אחרות, עם גופנו, ונעשה הכל המשיך ולחיות.

בפרשה שלנו, פרשת “ואתחנן”, משה מבקש מאלוהים, רגע לפני סוף המסע, שייתן לו בכל זאת להיכנס לארץ המובטחת. הוא ממש מתחנן! אלוהים מסרב להיענות בכל תוקף. אבל הוא מציע לו תחליף מעניין. הוא מזמין אותו להשקיף עליה ממרומי הר נבו.

למה הוא עושה את זה? למה הוא לא מסתפק בנזיפה (שגם היא מעניינת): “רב לך! אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה”?

האם אחרי פרץ הזעם הוא שינה את דעתו? האם הוא פתאום ריחם על משה? אולי הוא רצה לצער אותו עוד יותר, ולהראות לו מרחוק מה הוא מפסיד…?

לא, לא יכול להיות! זה לא האלוהים שלי! אני חושב שגם לא האלוהים של משה ולא האלוהים של התורה.

יש כאן בודאי שכל גדול, ומן הסתם גם חסד גדול: הארץ המובטחת כל כך יפה מהר נבו, שהרי, מרחוק הכל נראה מושלם. מרחוק לא רואים את הפגמים, לא מרגישים בחטאים הקטנים. עדיף לו, למשה, לראות את התמונה הרחבה, הגדולה, השלימה, ואז למות.

מכירים את ההרגשה? כשלפתע, בתוך הקושי הגדול, מתגלית לפנינו התמונה המלאה. כשפתאום הכל בהיר וברור? ופתאום הקושי הופך לשכל ענק? ופתאום יש כוחות שלא היו קודם לכן?

יש שיגידו שזו בריחה גדולה, שהחיים האמיתיים נמצאים דווקא בפרטים הקטנים. שהתמונה הרחבה היא פלקטית.

אולי. אבל ההפטרה הצמודה לפרשת ואתחנן (“נחמו נחמו עמי..”, זוכרים?) משלימה היטב את התמונה. הנה תמציתה:

ישעיהו, פרק מ: “נחמו נחמו עמי… כל גיא יינשא וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקוב למישור, והרכסים לבקעה.  ונגלה כבוד יהוה… כל הבשר חציר, וכל חסדו כציץ השדה. יבש חציר נבל ציץ, כי רוח יהוה נשבה בו… על הר גבוה עלי לך, מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך, מבשרת ירושלים. הרימי, אל תיראי… כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים… מי תיכן את רוח יהוה, ואיש, עצתו יודיענו… הלוא תדעו, הלוא תשמעו, הלוא הוגד מראש לכם. הלוא הבינותם, מוסדות הארץ. היושב על חוג הארץ, ויושביה כחגבים; הנוטה כדוק שמיים, וימתחם כאוהל לשבת. … שאו מרום עיניכם וראו, מי-ברא אלה? … מרוב אונים ואמיץ כוח, איש לא נעדר… נסתרה דרכי מיהוה… הלוא ידעת, אם לא שמעת, אלוהי עולם יהוה בורא קצות הארץ, לא ייעף, ולא ייגע. אין חקר לתבונתו. נותן ליעף כוח, ולאין אונים עוצמה ירבה….”.

ראו זה פלא, גם בהפטרה, יש קריאה לעלות  על הר גבוה! לעלות ולא לפחד.

מההר הגבוה, או בתמונה הרחבה, רואים את מה שלא ניתן לראות בפרטים הקטנים (ויש, יש גם כאלו שיודעים לראות את התמונה המלאה והשלימה בתוך כל פרט ופרט קטן, לראות שהמאקרו והמיקרו חד הם! אלו הם המוארים).

אז מה מתגלה בתמונה הרחבה?

על פי ההפטרה, מגבוה נעשה מאוד ברור איך מתנהלת לה הבריאה. מדבריו של ישעיה, חיות גדולה ואינסופית זורמת בכל, מחייה את הכל, מקיימת את הכל, בוראת את הכל, ומנהלת את הבריאה. קראו שוב את הציטוט שלעיל. האין זה המסר?

הנחמה היחידה בעיני (כי יש עוד, כמובן, אבל זו הנחמה שלי), היא שהתמונה הרחבה, זו שנראית רק מהר נבו (בפרשה), או מהר ציון או הר המוריה (בהפטרה), מגלה לנו את התכנית הגדולה. לפתע, ניתן לנו לשחרר אחיזה מהפרטים הקטנים (“החגבים”, ראו לעיל), ולמצוא את עצמנו מתמסרים לתמונה רחבה וגדולה בהרבה. ה”אני”, הופך מאני קטן, מפוחד, מאויים, להוויה גדולה, רחבה ואינסופית. אין כבר אני קטן ובודד. האני היחידי שיש, הוא האני החובק את המציאות כולה.

בפרשת השבוע אנחנו פוגשים את המשפט האלמותי ביותר עלי אדמות: “שמע ישראל, ה’ אלהינו, ה’ אחד”. זהו המשפט שאיתו נפרד האדם מהעולם על ערש דוי. זה לא משפט אמוני בהכרח. זהו משפט “עובדתי”: קרי, “הבנתי! סוף סוף! הנה, הגעתי להר נבו. וכעת אני רואה שהפסיפס של חיי, מכלול החלקים שחייתי, איננו פסיפס כלל. מהר נבו אני רואה שבעצם הכל אחד. אין חלקים חלקים… יש אחד שלם וגדול. יש אני אחד”.

“אני” שלא מת לעולם. שלא יכול למות לעולם.

שבת של נחמה.

שבת שבה התמונה מתבהרת.

שבת שבה רואים רחוק, רואים שקוף.

שבת של הר נבו ושל הר ציון.

שבת של שלום,

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן