מספר פריט : 2542

וארלה, ושיר (1999) מתודולוגיות אדם-ראשון: מה, למה, איך?

מספר פריט : 2542

Varela, F., Shear, J. (1999). First Person Methodologies: What, Why, How? Journal of Consciousness Studies 6 (2-3), 1-14

מאמר זה חיוני להבנת הבסיס האפיסטמולוגי של חקר פרקטיקות קונטמפלטיביות, מדע קונטמפלטיבי וחינוך קונטמפלטיבי אשר סובבים סביב חווייה מסדר ראשון. פרנסיסקו וארלה הוא מההוגים המכוננים של שיח זה. המאמר פותח מהדורה מיוחדת של כתב עת ללימודי תודעה, המוקדשת כולה למתודולוגיות אדם-ראשון המיושמות בחקר התודעה. “העמדה שלנו היא שתחום לימודי התודעה ומדע מוח קוגניטיבי מושפע זה זמן רב, יתר על המידה מפילוסופיית תודעה מסויימת, ומנותק ממסורות אחרות שפיתחו מומחיות ומתודות לחקר החוויה האנושית” (עמ’ 11).

אירועי אדם-ראשון הם “החוייה החיה הקשורה באירועים קוגניטיביים ומנטאליים” (עמ’ 1). יש המדברים על ‘קוואלייה’ או ‘תודעה פנומנאלית’. “אלו מושגים שמצביעים על כך שהתהליך הנחקר (ראייה, כאב, זיכרון, דמיון ועוד) מופיע כרלבנטי עבור ה’עצמי’ או ה’סובייקט’ שיכול לתארו – יש בהם צד ‘סובייקטיבי'” (עמ’ 1). תיאורי אדם-שלישי קשורים בלימוד של תופעות טבעיות אחרות. בעוד מדענים הם אלו המספקים את התיאורים הללו, התוכן של התיאורים אינו קשור למדענים עצמם באופן ישיר. הם מתארים אירועי-עולם שאין בהם מופעים ישירים של החוויה המנטאלית שלהם. יש ממד סובייקטיבי-חברתי לאקט זה “אבל ממד זה חבוי בנהלים המוסכמים-חברתית של המדע. התיאורים מתייחסים באופן ברור ל’אובייקטיבי’, ל’חיצוני’, לתוכן של המדעים העכשוויים שעוסקים בתופעות שונות כמו פיזיקה או ביולוגיה” (שם).

העיסוק בתופעות סובייקטיביות איננו דומה לעיסוק בחוויות שהן פרטיות לחלוטין. “הסובייקטיבי הוא פתוח לתיקוף אינטרסובייקטיבי, אם רק ניעזר במתודה או פרוצדורת תיקוף המאפשרת זאת” (עמ’ 2). הכותבים מעלים מספר קשיים הכרוכים בתיאורים של אדם מסדר ראשון ומעמדם האפיסטמי:

  1. אין לתיאורים של אדם ראשון כל גישה מועדפת לתיאור המציאות. אסור לנו לבלבל בין אופן הינתנות החוויה לאופן ההבניה שלה ולהערכתה, או בין “אי היכולת לצמצם את החוויה לבין מעמדה האפיסטמי” (שם).
  2. אסור לנו לאמץ גישה של “פשוט תסתכל בעצמך”. בעוד שכולנו מכירים את החיים הסובייקטיביים מניסיון אישי, חשוב שנבחן באופן מדויק למה יש לנו גישה ולמה לא.
  3. אסור לנו להסתפק בחוויה מן הסדר הראשון. קשרים לחקר אדם-שלישי הכרחיים. הכותבים מבקשים אם כך למצוא מתאמים בין אדם ראשון לאדם שלישי, ולא לעסוק בדיון בהפרדתם. “התוצאות הכלליות צריכות להוביל אותנו אל עבר פרספקטיבה אינטגרטיביות גלובאלית של התודעה שבה המילה האחרונה איננה שמורה לחוויה או למנגנונים חיצוניים…בקצרה עמדתנו ביחס למתודולוגיות אדם-ראשון היא: אל תעזבו את הבית בלעדיה, אבל אל תשכחו להביא איתכם תיאורי אדם-שלישי גם-כן” (שם).

הכותבים בוחנים “נתונים תופעתיים”. קיים “פער הסברי” בין התודעה המחשבית לתודעה הפנומנאלית (ג’קנדוף, 1987). כלומר, בין נתונים נתפסים, לבין מה שאנו עושים מהם באופן אישי. “מדע קוגניציה מצטייר בדרך כלל כתפיסת תודעה שמותירה את הפנומנאליות והסובייקטיביות בחוץ, או משום שהוא איננו מנסה להסביר את התופעה, או משום שהוא מסבירה באופן לקוי” (עמ’ 3). עצם הרעיון של “תופעה” מעיד על יחסיות. אם מדובר בתופעה משמעות הדבר הוא “מה שדבר הוא עבור דבר אחר”, “פירושו להיות עבור, מתוך עמידה שכנגד דבר כפי שהוא קיים באופן בלתי תלוי בצורה בה הוא נתפס על ידי ישות אחרת” (שם). הכותבים מניחים שנתונים תופעתיים לא יכולים להיות מצומצמים או נובעים מפרספקטיבה של אדם-שלישי.  הם מסבירים הנחה זו כך:

  1. חקר החוויה משמעו בהכרח גם לחקור חוויית אדם-ראשון כאלמנט המכונן והכי אינטימי של הקיום שלנו.
  2. החוויה הסובייקטיבית היא “רמת המשתמש המייצגת את התפיסות, הכוונות והפעולות העצמיות שלו ביומיום. אני יכול לתאר את התנועות של גופי במונחים אנטומיים מנקודת מבט של אדם-שלישי. אך אני תופסם ככוונות לתנועות גוף, ואת עצמי כ”סוכן-משתמש אקטיבי”. הקשר בין שני אלו הוא הכרחי להבנת התודעה, וללא הבנת הכוונות הבנה כזו מאבדת את משמעותה.
  3. רמת האדם הראשון היא נקודת הכניסה לאפשרות השינוי בהבטים שונים כולל חינוך, למידה, ספורט, ופסיכותראפיה. “חקר הטרום-תפיסתי מייצג מקור אינפורמציה עשיר ורחב בעל השלכות דרמאטיות” (עמ’ 4).

קיימות שלוש מסורות מתודולוגיות הכרוכות בחקר אדם-ראשון: האינטרוספקציה בגישה הפסיכולוגית, הפנומנולוגיה מהגישות הפילוסופיות והפסיכולוגיות, והגישות המדיטטיביות שיונקות מן הבודהיזם והמסורות הוודיות. הכותבים מתארים את הדרך שבה כל מסורת מיוצגת במאמרים השונים של המהדורה המיוחדת של כתב העת בו המאמר מפורסם. הם פונים לחקור מה על גישה לחקר אדם-ראשון לכלול:

  1. פרוצדורה להגעה לרמת התופעות (עמ’ 6).
  2. דרכים ברורות לביטוי ותיקוף בקרב קהילת חוקרים המכירים את הפרוצדורה.

הם מציעים את הטבלה הבסיסית הבאה שמציגה את הקריטריונים הללו לגבי שלוש המתודולוגיות שתיארו:

תיקוף פרוצדורה שיטה
תיאורים מילוליים, מתווכים תשומת לב במהלך משימה מוגדרת אינטרוספקציה 1
תיאורים בלתי משתנים. רדוקציה-השהיית שיפוט פנומנולוגיה 2
תיאורים מן המסורות ותיאורים מדעיים. תשומת לב מתמשכת, מודעות לא מוטה, השהיית פעילות מנטאלית מדיטציה, שאמאטה, מהאמודרה, זן, מדיטציה טרנסצנדנטלית 3

הכותבים חוקרים עתה את הפנומנולוגיה של חקר אדם-ראשון. הסובייקט נדרש לבצע משימה מסויימת. במהלך השלמתה הוא חווה משהו שניתן לקרוא לו L1. הוא נדרש לחקור את L1 (פירוש הדבר לתאר, לנתח, ו/או להיות מודע ל L1). כעת L1 יוצר L2 שהוא תוצר של “התבוננות בתהליכים המנטאליים שעולים” (עמ’ 7). “הליבה שמופיעה בשכבות הללו, שמשותפת לכל חקר אדם-ראשון, היא ההבחנה בין תוכן של אקט מנטאלי (למשל נדרש ממני לדמיין את תמונת ביתי) והתהליך שבאמצעותו עולה תוכן (כיצד אני מעלה את תמונת ביתי). אי שמירה על ההבחנה הבסיסית הזו יוצרת בלבול רב” (עמ’ 8).

יש הבדל בין שתי השיטות הראשונות והשיטה השלישית. בשתי הראשונות לימוד השיטה הוא “תמיד מקביל להפנמה פשוטה של הכפילות של L1 ו L2″ (שם). בשיטה השלישית התפקיד של תשומת הלב הופך קריטי. כשהתרגול נלמד התוכן הופך מרכזי פחות. האיכות של המודעות הנוכחת הופך לעניין המרכזי. “המטרה היא לפתח את השיטה עד שהיא מבטלת את עצמה, ויוצרת מצבים של תודעה ‘טהורה’ (חסרת אובייקט)” (עמ’ 8). בכל מקרה, פיתוח מיומנות בכל אחת מן השיטות מחייב תיווך של “אדם  (אנשים) שמספק עמדה מתווכת חקרנית בין אדם ראשון לאדם שני המוליד את המונח אדם-שני. זהו מתווך שהוא חיצוני לחויית L1 אך נוקט עמדה של מי שביקר שם במידה מסויימת ולכן יכול לספק רמזים להמשך התרגול” (שם).

הכותבים מתארים את הדרך בה מתודולוגיות אדם ראשון, שני ושלישי מייצגות דגשים שונים של תיקוף. מדעי הקוגניציה מהווים מקרה מיוחד משום שהם מאתגרים את הצורה הטהורה של מדע אובייקטיבי…הנושא שהם חוקרים מגלם בחובו את הסוכן החברתי עצמו” (עמ’ 9). אם המדעים הללו נותרים ברמה הביוכימית והנוירונאלית שאלה זו איננה מטרידה משום שהיא לא דורשת ביטוי של החיים המנטאליים. עדיין יש כאן ממד של סובייקטיביות שנוטה לכיוון של אדם שני. עמדה של אדם שני חושפת את החיים המנטאליים שמאחורי מה שנתפס כהתנהגות גלויה בגישה של אדם שלישי.

האלמנטים המשותפים למתודולוגיות חקר אדם-ראשון הם:

גישה בסיסית – הם מצריכים רגע של השהייה המסיט מתוכן לתהליך מנטאלי.

מילוי תופעתי – הם מצריכים אימון ספציפי על מנת להפוך את ההשהייה הראשונית לתוכן מלא יותר, וכאן נמצא תפקיד המתווך או אדם-שני.

ביטוי ותיקוף אינטר-סובייקטיבי: בכל המקרים, התהליך של ביטוי ותיקוף ידרוש תיאורים מפורשים שנתונים למשוב אינטר סובייקטיבי.

מתודולוגיות אדם ראשון אינן פשוטות וקלות. הן לא מייצרות נתונים תופעתיים בקלות ודורשות תיווך.

ניתן בהחלט לתקוף את כל הרעיון של חקר החוויה – כיצד ניתן לדעת שבחקר החוויה איננו משנים אותה? “אכן אין גישה מתודולוגית לחוויה שהיא ניטראלית. תמיד נכנסת מסגרת פרשנית לתוך מעשה איסוף הנתונים. בהינתן זאת, הממד ההרמנויטי של התהליך בלתי ניתן לעקיפה: כל חקירה היא פרשנות וכל פרשנות חושפת כשם שהיא מסתירה בו בזמן. אין להסיק מכך שגישה קפדנית לחוויה יוצרת תוצר מלאכותי בלבד, או גרסאות “מעוותות” של החוויה כפי שהיא “באמת”…כל תאור שאנו יכולים לייצר דרך גישות אדם-ראשון אינו טהור, ומוצק עובדתית, אלא מהווה ידע פוטנציאלי של קווזי אובייקטים מן הסוג המנטאלי, והוא מועמד לתיקוף אינטרסובייקטיבי. לא יותר ולא פחות” (עמ’ 14). מעבר לכך אנו כל הזמן מעצבים את חווייתנו דרך למידה. אין הרבה טעם לדבר על חוויה במובן “טהור”, משום שהחוויה משתנה וניתן לשנותה בהתבסס על לימוד. חקר הבנת החוויה במובן זה, יכול להיתפס כעוד פעילות אפשרית שמעצבת את החוויה.


This paper is crucial for the understanding of the epistemological basis of contemplative practice, contemplative science and contemplative education as a first-person endeavor. Fransisco Varela is one of the founders of this discourse. The paper opens a special issue dedicated to first-person methodologies applied towards the study of consciousness. The motivation for this special issue appears towards the end of the paper: “Our view is that the field of consciousness studies and cognitive neuroscience has been far too much under the influence of one particular style of philosophy of mind, cut off from other traditions that have made their speciality the methodical exploration of human experience.” (p. 11)

First-person events are the “lived experience associated with cognitive and mental events.” Some speak of this as ‘qualia’ or ‘phenomenal consciousess’. “These terms imply here that the process being studied (vision, pain, memory, imagination, etc.) appears as relevant and manifest for a ‘self’ or ‘subject’ that can provide an account; they have a ‘subjective’ side.” (p. 1). Third-person descriptions are associated with studies of other natural phenomena. While scientists are the ones providing these descriptions, the content of these descriptions are not directly linked to these scientists. They describe world-events with no direct manifestation of their own experiential-mental sphere. There is a subjective-social dimension to this act “but this dimension is hidden within the social practices of science. The ostensive, direct reference is to the ‘objective’, the ‘outside’, the content of current science that we have today concerning various phenomena, such as physics and biology.” (p. 1)

Dealing with subjective phenomena is not the same as dealing with purely private experiences. “The subjective is intrinsically open to intersubjective validation, if only we avail ourselves of a method and procedure for doing so” (p. 2). The writers raise a number of problematic issues concerned with the status of first-person accounts:

  1. First-person accounts do not have a priviledged access to experience. We must not confuse between their givenness and their mode of constitution and evaluation, or between “the irreducibility of first-person descriptions from their epistemic status” (ibid.).
  2. We must not adopt a “just-take-a-look” attitude. While we are apparently familiar with subjective life we need to carefully examine what exactly is accessible.
  3. We must not remain at the first-person level. Links with third-person studies must be ensured. The writers thus seek to correlate first/third person accounts, rather than contribute to the debate concerned with their splitting.

“The overall results should be to move towards an integrated or global perspective on mind where neither experience nor external mechanisms have the final word…In brief our stance in regards to first-person methodologies is this: don’t leave home without it, but do not forget to bring along third-person accounts as well” (ibid.).

The writers now explore the notion of “phenomenal data”. There is an “explanatory gap” between computational and phenomenological mind (Jackendoff, 1987). That is, between what we perceive as data, and what we personally make of it. “Cognitive science often appears to be a theory of mind that leaves phenomenality or subjectivity out, either because it does not attempt to account for it or because it fails to account for it adequately” (p. 3) The very idea of a phenomenon is relational. For, if it is a phenomenon “it is what something is for something else”; “it is a being for by opposition to a being in itself independently of its apprehension by another entity” (p. 3). The writers’ assume that phenomenal data cannot be reduced or derived from the third-person perspective. They give the following three reasons for this assumption:

  1. We can’t ignore first-person experience as the trademark of our existence. We may deny the possibility of science to explore it.
  2. The subjective experience is “the level of the user of one’s own cognitions, of intentions and doings, in everyday practices. I can describe the motions of my organs in anatomical terms from a third person perspective. I take them however to be motor intentions and myself to be an “active agent-user”. It is this link between the two that is necessary for the understanding of consciousness, and without the latter it looses its sense.
  3. The first-person domain is an entry point into change in various domains such as education and learning, sports training, and psychotherapy. “Exploring the pre-reflexive represents a rich and largely unexplored source of information and data with dramatic consequences” (p. 4).

There are three methodological traditions involved in first-person inquiry: the introspective approach derived from psychology, the phenomenological reduction derived from philosophy and psychology, and the meditational approach derived from the Buddhist and Vedic traditions. The writers describe the way in which each tradition is addressed in the special issue that their paper opens. They then turn to explore what a method of first-person inquiry must include:

  1. a clear procedure for accessing some phenomenal domain. (p. 6)
  2. clear means for an expression and validation within a community of observers who have familiarity with procedures as in (1).

They offer the following table that correlates these with the three methods of first-person inquiry:

Method Procedure Validation
1 Introspection Attention during a defined task Verbal accounts, mediated
2 Phenomenology Reduction-suspension Descriptive invariants
3 Meditation: Samatha; Mahamudra; Zen; TM Sustained attention; uncontrived awareness’ suspension of mental activity Traditional accounts, scientific accounts.

The authors now explore the phenomenology of first-person inquiry. The subject is asked to perform a certain task. During its accomplishment he experiences something that can be called L1. He is asked to examine L1 (this could mean to describe, analyze and/or become aware of, attend to L1). This means that L1 will yield L2 which is a product of “noticing one’s own mentation” (p. 7). “The core element appearing in this layering, which is common to all first-person methods, is the clear distinction between the content of a mental act (for instance I am requested to picture my house) and the process through which such content appears (how do I come up with the image being requested). Not keeping this fundamental distinction in view is a source of much confusion.” (p. 8)

There is difference between the first two methods of inquiry and the third. In the first two learning the method is “always concomitant to internalizing such doubling from L1 to L2 with ease” (ibid.). In the third type the role of attention becomes crucial. As the practice is learned content as such becomes less central. The quality of conscious presence becomes the issue. “The aim is to develop the method until it annihilates itself, yielding states of ‘pure’ (contentless) consciousness” (p. 8). In any case, developing proficiency in any one of these methods requires mediation “another person(s) who provides a curious intermediate position between first and second position, whence the name second-person position. A mediator is eccentric to the lived experience L1 but nevertheless takes a position of one who has been there to some degree, and thus provides hints and further training” (p. 8).

The authors describe the way in which first, second and third person methodologies reflect different emphases on validation. “Cognitive sciences are a special case for they pose a challenge to the ‘pure’ form of objective science…since the topic under study directly implies the social agents themselves” (p. 9). If it remains at the level of biochemical and neural operations this issue does not become pressing for these do not require the expression of the mental life. Still there is a dimension of subjectivity layered here that edges toward a second-person position. The second-person position exposes the mental life behind what was taken to be overt external behavior within the third-person approach.
The common traits of first-person methodologies are:

“Basic attitude: They require a moment of suspension and redirection moving from content to mental process. Phenomenal filling-in: They require a specific training to pursue the initial suspension into a more full content, and the role of mediation or second-person is important here. Expression and intersubjective validation:In all cases, the process of expression and validation will require explicit accounts amenable to intersubjective feedback.”

First-person methodologies are not quick and easy. They do not yield phenomenal data easily and require a process of mediation.

The whole notion of examining experience can be rejected from the start as one may ask – how do you know that be examining experience you are not changing it? “Indeed no methodological approach to experience is neutral, it inevitably introduces an interpretative framework into its gathering of phenomenal data. To the extent that this is so, the hermeneutical dimension of the process is inescapable: every examination is an interpretation, and all interpretation reveals and hides away at the same time. But it does not follow from this that a disciplined approach to experience creates nothing but artifacts, or a ‘deformed’ version of the way experience ‘really’ is…whatever descriptions we can produce through first-person methods are not pure, solid ‘facts’ but potentially valid intersubjective items of knowledge, quasi-objects of a mental sort. No more, no less” (p. 14). At the same time we constantly mold our experience by learning. There is not much sense to speak of experience in a pure sense, because it constantly changes and is changeable based on our learning. The understanding of experience in this sense, can be viewed as one more activity in our molding of our experience.

Dennett, D.C. (1991), Consciousness Explained (New York: Little, Brown).

Jackendoff, R. (1987), Consciousness and the Computational Mind (Cambridge, MA: MIT Press).

Roy, J.M. Petitot, J., Pachoud, B and Varela, F.J. (1998), ‘Beyond the gap. An introduction to naturalizing

phenomenology’, in: Naturalizing Phenomenology: Issues in Contemporary Phenomenology andCognitive Science, ed. Petitot et al. (Stanford University Press).

נכתב ע"י: וארלה פ..
דילוג לתוכן