התשוקה לאשה בדרך לתשוקה לאלהים – ראשית חכמה

מעשה אחד שכתב הר’ יצחק דמן עכו ז”ל […]

יום אחד מן הימים יצאה בת מלך מן המרחץ.

וירא אותה איש מיושבי קרנות, ויאנח אנחה גדולה ויאמר: “מי יתן אותה ברשותי לעשות בה כטוב בעיני”.

ותען בת המלך ותאמר לו: “בבית הקברות יהיה זה ולא הנה”.

כשמעו דברים אלו שמח, כי חשב שאמרה לו ללכת אל בית הקברות ולשבת להמתין לה שם, והיא תלך אצלו ויעשה בה כטוב בעיניו.

והיא לא לזה נתכוונה, אבל רצתה לומר כי שם דווקא ישוו הקטן והגדול, והנער והזקן, והנקלה והנכבד, שמה יהיו שווים הכל – אבל הֵנה לא, כי בת מלך היא לא יתכן שיקרב אליה אחד מן ההמון.

ויקם האיש ההוא, וילך אל בית הקברות, וישב לו שם, ויקשור מחשבת שכלו בה, ותמיד יחשוב בצורתה.

ומרוב חשקו בה, הפשיט את מחשבתו מכל מורגש, ושם אותה כולה בצורת האשה ההיא וביופיה.

ויום ולילה תמיד ישב בבית הקברות, ושם יאכל ושם ישתה ושם ישן, כי אמר: אם לא תבוא היום תבוא למחר.

כן עשה ימים רבים. ומרוב פרישותו מכל מורגש, לקשירת מחשבתו בדבר אחד תמיד, בהתבודדו וחשקו הגמור, נתפשטה נפשו מן המורגשות ונדבקה במושכלות.

עד שמכל מורגש נתפשטה, ואפילו מהאשה, ודבקה בהשם יתברך.

עד שלימים מועטים פשט כל מורגש וחשב במושכל האלהי והפך להיות עובד שלם, איש האלהים קדוש, עד שתפלתו נשמעת וברכתו פועלת לכל עובדי דרכים, אשר יעברו דרך שם, וסוחרים ופרשים ורגלים אשר יעברו דרך שם יטו אליו ויקבלו ברכתו עד שהלך שמו למרחוק.

וכתב רבי יצחק מן העיר עכו: מי שלא חשק באשה הוא דומה לחמור ופחות ממנו.

והטעם, כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלהית.

(אליהו דה-וידאש / ספר “ראשית חכמה”, שער האהבה, פרק ד)