מספר פריט : 2109

היום אתם יוצאים!

מספר פריט : 2109

עמיתים יקרים.

זהו. “היום אתם יוצאים, בחודש האביב”.

יוצאים אל הפקקים, אל המפגשים המשפחתיים, אל המטבחים המצוחצחים. אל הקניידלך, ועוגת המצות, והחרוסת והמרור. יוצאים לקנות אפיקומן אחרון לאחיין אחד ששכחנו. ופוצחים בסדר!

אני מודה, אני מתרגש מאוד!!!

אבל לפני שאפצח בדרשה ארוכה, חובה עלינו לספר על הצטרפותה של שרה שי שלנו למועדון היוקרתי של הסבים והסבתות! בקרוב לא יישאר מקום ליד שולחן ההנהלה של תל”י למי שאינו סב/תא. סתם נדמה לי שהסבים והסבתות בתל”י הם מאוד צעירים, או שפשוט אני הזדקנתי???

ואפילו כולנו חכמים וכולנו נבונים וכולנו יודעים את התורה, אין שמחה שדומה לשמחת הסבתאות.

שרה יקרה, זה הזמן להוריד הילוך, לפנות את היומן. קיבלת העלאה בדרגה. מזל טוב.

וכעת למדורת השבט. מדורת החירות.

חירות… מילה יפה, מעוררת השראה, אבל גם כל כך עמומה וחמקמקה.

“עבדי הזמן עבדי עבדים הם”, אמר רבי יהודה הלוי לפני כאלף שנים. ומיד לאחר המשפט האלמותי הזה, הוא המשיך: “עבד ה’, הוא לבדו חופשי”.

כבר כתבתי בפורום זה שהתורה מלמדת אותנו שהחירות היא במימד הזמן, ובמימד הזמן בלבד! מצרים אינה איזה מקום במרחב הגיאוגרפי, ועבדות איננה מציאות פוליטית. “מצרים” ועבדות הן תודעה המצויה במימד הזמן. מה שאנו רגילים לחשוב עליו כעבדות (סוציולוגית, פוליטית, כלכלית), היא בעצם חוויית עבדות, ואפילו חוויה קשה וטראגית, אבל היא “רק” ביטוי ומימוש של העבדות במימד הזמן. “עבדי הזמן, עבדי עבדים הם”. לכן, מספרת לנו התורה, בחודש ניסן מתחילה תודעת הזמן של עם ישראל, ולכן חודש ניסן הוא חודש החירות. ללמדנו שהעבדות והחירות הם רק תודעה במימד הזמן.

לא גדלתי על רבי יהודה הלוי. נחשפתי להגותו רק לפני עשרים ומשהו שנים, ומאז אני מנסה להבין ולפרש… ומאז המשפט הזה נכנס לכל כך הרבה מהדרשות שלי – כל אחת מהן היא ניסיון להבין את עומק הסיפור של יציאת מצרים.

כמו רבים מבני מעמד הביניים המותש והשחוק, גם אני עובד שעות ארוכות, תמיד רץ מפגישה לפגישה, חי בלו”ז מאוד צפוף.

ריטה שלנו כתבה על זה שיר מקסים:

עבד של הזמן
של השעון שמן הסתם
אותו המצאנו בעבר
עבד של הזמן
עובדי אליל שמן הסתם
אותו המצאנו בעבר
זה השעון שמדכא את העיקר.

האם לזה התכוון יהודה הלוי? האם זו תמצית העבדות?

שנים חשבתי שכן. חשבתי שהשעבוד לזמן הוא אחד מחוליי המודרנה, ואם רק נצליח לשוב אל הטבע, או אל המדבר, או למנזר בהודו, או סתם לשפיות, ניגאל מהשעבוד הזה.

השנה אני בן 49! כשאתה מגיע לגיל 49 אתה למעשה בשנת החמישים של חייך. שנת החמישים היא שנת היובל, לפי התורה, שנת הדרור, שנת החירות הגדולה. זו השנה שבה התורה מצווה על שחרור העבדים ועל שמיטת החובות! זו שנה של reset אדיר של כל המערכות. 49 שנים חיכיתי לשנת החמישים שלי!

בינתיים כבר עברו כמה חודשים מאז החלה שנת היובל של חיי, ועד עתה מעט מאוד השתנה. עולמי כמנהגו נוהג. אני עדיין עסוק מאוד, עדיין רץ, ועדיין תוהה איך מכניסים עוד שעה או שעתיים או חמש ליממה. אבל משהו מאוד חשוב בכל זאת השתנה, ואני עומד נפעם לנוכח התודעה החדשה. אז מה נשתנה השנה הזו מכל השנים? תפיסת הזמן שלי השתנתה. הבנת השעבוד לזמן השתנתה, ועמה השתנתה כל תפיסת החירות שלי.

תודה לך רבי יהודה הלוי!

לא אצליח להעביר אליכם את מהות התפיסה החדשה. עדיין אין לי מילים לתארה. אני מרגיש כבד פה. אבל משהו קטן בכל זאת, באמת קטן, עד שתופענה המילים החסרות…והמשהו הקטן הזה, הוא בהשראת התכנית שלנו, “נשמה יתרה”.

במימד הזמן יש שני כיוונים: עבר ועתיד (ההווה אינו קיים במימד הזמן, הוא שייך למימד אחר).

אנו היהודים מלכי הזמן. אנו עם הנצח, עם עתיק יומין, אנו בעלי מורשת מפוארת ומסורת רוחנית והיסטורית אדירה.

אבל המורשת הזאת מוכתמת בכתמי דם עזים. אנו עם פצוע. עם רדוף. בסדר הפסח אנו שרים בקול גדול: “אלא שבכל דור ודור באים עלינו לכלותינו…”.

ואת מורשת ה”לכלותינו” אנו מצווים לזכור ולהעביר הלאה לילדינו!

וכך הפך העם היהודי למומחה ביצירת זיכרון.

“עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל” אמר יגאל אלון.

“זכור את אשר עשה לך עמלק” אנו קוראים בשבת שלפני פורים, שבת זכור.

“יזְכֹּר אֱלוֹהִים אֶת כָּל הַנְשׁמוֹת שׁל כָּל קְהִלּוֹת בֵּית יִשׂרָאֵל בְּגּוֹלַת אֵירופָה שׁהוּעֲלוּ עַל מוֹקֵד…” אנו מקונננים לרגלי האנדרטאות (כי אין לנו קברים) שבוע אחרי שנגמר הפסח, וכמה ימים מאוחר יותר אנו מגיעים אל בתי העלמין  וקוראים: “יזכור עם ישראל את בניו ואת בנותיו”.

אני יהודי וציוני גאה.

אני מחנך.

אני אמון על העברת הזיכרון המשותף של עמנו לדורות הבאים.

אבל אני גם מאוד חושש!

אני מאוד חושש שהשתעבדנו! שהשתעבדנו לזיכרון של הכאב, לריח של הדם, לכאב ש הפצע, לתחושת השנאה ששנאו אותנו, לאימת הרדיפות שרדפו אותנו.

וכל מה שהיה אכן היה. איני מכחיש, חלילה.

השאלה היא, את מה צווינו לזכור ולהנציח?

תמיד יותר קל לזכור את הכאב. הכאב מבקש, ממש מתחנן שנזכור אותו. בתמורה הוא מבטיח לנו הבטחות מפתות: אתם תזכרו אותי ואני אתן לכם זהות! אתם תזכרו אותי ואני אאחד את שורותיכם! אתם תזכרו אותי ואני אעניק משמעות ושייכות לחייכם! אתם תזכרו אותי, וכך יהיה לכם קל יותר לשאת את הכאב העתידי (עברנו את פרעה, נעבור גם את זה!).

אבל האם לזה התכוון היושב במרומים? האם זו הזכירה שהוא מבקש שנצרוב בתודעתנו?

אני רוצה להציע תפיסה אחרת של זיכרון. זיכרון שיש בו חירות גדולה. זיכרון שיש בו גאולה.

העבר היחידי שקיים, הוא האופן שבו האדם תופס את העבר בתודעתו. וזה קורה רק בהווה. והעתיד כנ”ל: העתיד הוא פיקציה תודעתית בהווה. בכל רגע נתון חי, קיים ובועט בנו כל העבר שנצרב בתודעתנו, לצד כל התקוות, החלומות והפחדים מהעתיד. והכל, הכל קיים רק בהווה כמובן.

תפיסת העבר כציר זמן היסטורי היא שיעבוד! “עבדי הזמן עבדי עבדים הם”, שב ומהדהד קולו של הלוי. רש”י, כזכור, הטמיע בנו את אמירת חז”ל ש”אין מוקדם ומאוחר בתורה”. אין ציר זמן, יש תודעה של זמן.

יהונתן שאל אותי אם גם אני הייתי במצריים. אמרתי לו שכן. ברור! הרי חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים. היו לו כמובן המון שאלות. הוא גם מאוד דאג, כי גם אני, גם הוא וגם אשתי בכורים. הוא קצת נרגע כשאמרתי לו שאנחנו בכורים עבריים ולא מצריים. ואז אמרתי לו שגם הוא יצא ממצרים. וכעת הוא היה ממש בהלם מוחלט. “מה, באמת? אני לא זוכר! כשהייתי תינוק???” הוא שאל.

עֲבָדִים הָיִינוּ  לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה… וְאַפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה–מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֶּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם; וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

מצוות הזיכרון חלה על היציאה. נכון, כתוב גם, “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים”. היית, בעבר. כי העבדות היא במימד הזמן. יציאת מצרים היא היא ההווה! היא לא התרחשה בהווה, היא ההווה עצמו! הסיפור הזה, שאין שני לו בארון הסיפורים שלנו, הוא על המימד הנצחי שקיים בתוך כל אחד מאתנו, ובכוחו להוציא אותנו פעם אחר פעם מעבדות, מהמקומות הצרים. השפה הדתית מכנה את המימד הזה “ה’ אלוהינו”. זה אותו כוח שמדבר עליו טשרניחובסקי, אבל במילים אחרות, חילוניות: “כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז, כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז”. זה אותו הדבר! וזה תמצית הזיכרון היהודי האוטנטי. זו מתנתנו לעולם. זו המורשת היהודית. כך מפתחים זיכרון של גאולה. כך מפתחים מורשת של תעוזה.

ממצרים הגענו להר סיני. הדיבר הראשון מתוך עשרת הדברות ששמענו שם, מחדד את המסר כך שלא נוכל לטעות: “אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי” (שמות כ’, ב). זהו! אלוהי ישראל הוא הכוח המוציא את האדם ממצרים. אין אלוהים אחר. איך הוא עושה זאת? זה כבר תלוי באופן שבו כל אחד תופס את האלוהות הזו. שבעים פנים לדרכים שבהם האדם מכנה את הכוח המוציא אותו מהמקומות הצרים בחייו.

השנה אנחנו חוגגים את זיכרון יציאתנו ממצרים. השנה אנחנו זוכרים שהיכולת שלנו לצאת ממצרים היא תמצית המורשת היהודית לדורותיה. זה לא אירוע על ציר הזמן, זה האירוע המכונן של בתודעה היהודית, והוא יכול לקרות רק עכשיו. רק בהווה. הוא הווה עצמו.

הוא ההווה, או אם תרצו… ההוויה.

או אם תרצו… ה.ו.י.ה.

“וַיּוֹצִיאֵנוּ ה.ו.י.ה אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם” (מההגדה). ו”אָנֹכִי ה.ו.י.ה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי” (עשרת הדיברות).

לא שוכחים את הכאב, לא מכחישים את הפצעים, את המכות, ואת הרדיפות. הם אמיתיים והם מדממים. זוכרים את ההולכים ומתאבלים על מי שאבד. חווים את הכאב, אבל נזהרים שלא להאליל אותו, ולא השתעבד לזיכרונו.

לא זיכרון הכאב הוא המורשת של עם ישראל. הכאב קיים והוא נמצא בחיים, והחיים קורים בזמן הווה לא בזיכרון. זיכרון של כאב הוא שיעבוד. חוויה של כאב בזמן הווה הופכת לגאולה, היא הופכת לשמחה הגדולה בהתגלמותה.

חג חירות שמח!

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן