מספר פריט : 8637
מספר פריט : 8637
איש כפרי אחד, שהיה מתפלל תמיד ימים נוראים בבית מדרשו של הבעל שם טוב ז”ל, היה לו ילד אחד אטום לב מאוד ולא היה יכול לקבל אף צורת האותיות, ובפרט לומר שום דבר קדושה. … וכאשר נעשה בר מצוה לקחו עמו על יום הכיפורים. …
והילד היה לו חליל, שהיה מחלל תמיד בעת ישבו בשדה לרעות את הצאן והעגלים. ולקח את ועמו בכיס בגדו את החליל, ואביו לא ידע מזה. …
בעת תפילת מוסף אמר לאביו: ‘אבי, יש איתי עמי חליל שלי ואני רוצה מאוד ליתן קול על החליל’. נתבהל אביו וגער בו … והוכרח להתאפק. בעת תפלת מנחה אמר לו עוד הפעם: ‘אבי הרשני ליתן קול ולחלל בחליל שלי’. וקילל אותו קללה נמרצת והזהיר בו באזהרה רבה לבל ירהיב בנפשו חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול ללקחו מיד הנער, יען כי הוא מוקצה. … וכן התפלל תפלת נעילה. …
באמצע התפלה … נתן קול עצום בחליל. תמהו כל השומעים .והבעל שם טוב אחרי הקול הזה קיצר מהרגלו. ואמר אחר התפילה: ‘הנער הזה עם קול חלילתו העלה כל התפלות והקל מעלי.’
(ר’ יעקב מרגליות, קבוצת יעקב, פרעמישלא תרנ”ו, דף נג ע”א)
ביאור: כריאקציה נגד התרבות היהודית האליטיסטית, שבה האליטות הרבניות עסקו בלימוד למדני של התלמוד, והמקובלים בכוונות התפילה המורכבות של האר”י, החסידות העלתה את אידיאל הפשטות והתפילה מעומק הלב.
