מספר פריט : 2080

החינוך הממלכתי תחת איום הרוחניות

מספר פריט : 2080

הספר הנ”ל הנו עיבוד עבודת הדוקטור של פיליף פיליו, מורה לאומנות, ליוגה ולחינוך המתגורר בצרפת. בספרו, הוא מבקש לאתגר את דפוסי החשיבה החינוכיים המסורתיים של המערב בכלל ושל צרפת בפרט על ידי העמדתם לאור תפיסות חינוכיות נוספות ושונות הלקוחים מעולמות תרבותיים שונים: עולם הבודהיזם ההודי, הטאואיזם הסיני, המיסטיקה הנוצרית ומשנתה הייחודית של הצעירה ההולנדית היהודייה שנרצחה בשואה,  אתי הילסום שהתפרסמה בארץ אחרי פרסום יומנה “השמים שבתוכי”.

מבוא:
האם קיימת גישה רוחנית לחינוך או גישה חינוכית לרוחניות? תחום זה לא קיים ומטרת העבודה המוצגת בספר מנסה למלא בצורה חלקית את החסר הזה. המטרה היא לעמוד על הדיאלוג האפשרי בין המעשה החינוכי והרוחני.
ניתן לגשת לשאלה בשני כוונים:  יש חינוך בעולמות הרוחניים השונים; יכול להיות רוחניות במעשה החינוכי.
החינוך בעולמות הרוחניים השונים מוצא את ביטויו המובהק בדמות “המורה”, דמות שקיימת בכל תולדות האנושות ובכל התרבויות. מעניין שדמות זו לא נחקרה לעומק לשירות החינוך המודרני. לעומת זאת, מצער להצביע על חסר התייחסות מוחלט לרוחניות במעשה החינוכי המודרני. אולם, שיטות חינוכיות כמו למשל חינוך וולדורף  מראות שחינוך רוחני אפשרי  גם בגישה חילונית והומניסטית.

מטרת המחקר היא לבחון  את הדגם החינוכי המערבי לאור  דגמים חינוכיים שונים: ייבנו כאן ארבע דגמים אלטרנטיביים:  הרוחניות הנוצרית,  החכמה הסינית בביטויה בטאואיזם,  הבודהיזם זן ודמותה  הייחודית של אתי הילסום.
על פי גישה שהחוקר מגדיר כ”אלכסונית” [transversalle], השואבת השראה מדגמים אלה, הוא ינסה לבנות מודל תאורטי של החינוך הרוחני. לאור דגם זה, הוא ינסה לאתגר את החינוך המערבי המודרני. הנחות היסוד של עבודת החוקר היא שלחינוך המודרני יש מה ללמוד מהחכמה הסינית של Tchouang—Tseu, מרוח הזן של הכומר ופילוסוף Dogen, מהתרגילים הרוחניים של הכומר הנוצרי Ignace de Loyola ומכתביה של אתי הילסום. במידה מסוימת, מטרתו של המחבר היא “לאיים” על החינוך המסורתי בזכות  הרוחניות.
הוא כמובן יבקש לבחון אם ניתן לבר בתוך החינוך הציבורי  רוחניות, בית ספר וחילוניות.
1. מה היא רוחניות?
הפילוסוף הרפתי רב ההשפעה מישל פוקוט התייחס לסוגיה. הוא ראה ברוחניות בה הוא ראה Une pratique de soi [עבודה על עצמך] תחום נבדל מהפילוסופיה, המוסר או האתיקה. הוא רבה בה אתיקה של עצמך. הוא הבחין בה 7 תכונות:
א. טרנספורמציה של העוסק בה:
הנחת היסוד של הרוחניות היא שעל העוסק בה להשתנות, להפוך למישהו אחר.זה המחיר שיש לשלם כדי שהאדם יגיע לאמת אחרת. אם הפילוסופיה היא דרך לחשוב, הרוחניות היא דרך לחיות. העבודה על עמי אמורה לאפשר לי לגשת אל האמת. הידע הרוחני מצריך עבודה על עצמך. השינוי הוא זה שיאפשר את הגישה לאמת.

ב. עבודה של עצמך על עצמך:

ג. איכות ההוויה: פרי העבודה הרוחנית הוא תחושה של התפעלות, שלווה, ושלום פנימי. הידע הרוחני אמור לספק איכות בהוויה של האדם. היא באה לתקן את יחס האדם לעצמו, לאחר ולעולם. בגישה הרוחנית, הלוגוס צריך להוביל לאתוס. בעבודה הרוחנית, יש להפוך את האמת שנרכשה לחלק מאתנו שאף שולט בנו.
ד. רוחניות כחזרה לעצמך: רוחניות היא עשייה המכוונת פנימה. היא מזמינה להפוך את מבטנו וכל חושינו מנטייתם החוצה להתבוננות ועבודה על פנימיותנו.

ה. רוחניות כיציאה מהאגו אל האחר: עם זאת, המטרה האולטימטיבית של הרוחניות איננה האני אלא ,”אני טרנסנדנטי”. אדם צריך להכיר את עצמו אבל לא למען עצמו.

ו. ידע הוליסטי: התרגילים הרוחניים השונים נועדו לגעת בכל חלקי האדם אינטלקטואלים, רגשיים, דמיוניים, אפקטיביים, פיזיים, מוסריים וכו..המטרה היא לשנות את פיסת העולם ולחולל שינוי עמוק של האישיות. במרחב הרוחני, לא צריכה להיות הפרדה  בין דרכי הפעולה, ההוויה, החיים, והחשיבה. לפי החוקר Pierre Hadot, כל רוחניות נועדה בסופו של דבר להביא את האדם לרמה עליונה ממנה הוא רואה כל דבר מנקודת מבטה של האוניברסליות והשלמות ורואה את עצמו כמחובר לשלם הזה.

ז. מעשה בחיים של היום יום: רוחניות איננה בריחה לעולם אחר אלא מעשים יום יומיים בעולמנו זה. החיים הם המעבדה של הרוחניות  ובה האדם הולך להכיר את עצמו, לתקן את עצמו, לצמוח ולהתקדם בשבילי החכמה. המטרה היא להפוך את חייך ליצירת אומנות. בכך היא Un art de vivre.

הגדרתו של פוקו שמה אם כן דגש על זהות האדם ויחסו לידע. היא נבדלת מהפילוסופיה כי היא פועלת מעבר לרציונליות וגם מהדת כי איננה מזדקקת  לדוגמה כלשהי.

חוץ מפוקו, ראוי לציין את עבודותיהם של האנשים הבאים:
2. רוחניות נוצרית וחינוך: מה הפירוש הביטויים: לדעת, ללמוד ולמסור על פי הגישה הרוחנית הנוצרית? הקדושים אמורים להראות את הדרך . כל אחד מהם הוא מדריך  אבל הוא צריך ללמד אותנו לחיות את המסלול שלנו ולא את שלו. הנצרות מדגישה את נחיצותם של “המורים” מצד אחד ואת הייחודיות של כל אדם מצד שני. “הקדוש” הוא , בלב הנראה, העד של “הבלתי נראה”.
ההוגה  הנוצרי החשוב זאק מריטין [Jacques Maritain], מומחה לטומס אקינס, ניסה לאזן בין אמונה והומניות, רוחניות והיגיון. בעיניו, ברוחה של אדית שטיין, הפנימיות  היא מהות החינוך. “לחנך איננו לגדל עדר. לחנך זה לעורר האדם לחיים”. החינוך איננו לשירות משהו חיצוני.  הוא נועד להביא לשחרו הפנימי והרוחני של הלומד. “על מנת להגיע לזה, על האדם לנטוש את מי שהוא חושה שהוא על מנת להפוך לעצמו”. הוא מציין 5 כללי חיים אצל הלומד שצריכים לעמוד במרכז לבם של כל המחנכים:
א. אהבת האמת
ב. אהבת הטוב.
ג. אמונה בחיים
ד. כבוד כלפי העבודה
ה. פיתוח חוש לשיתוף פעולה.

לגבי המחנך, הוא מציין 4 כללים:
א. לעודד 5 הדברים החשובים לתלמיד הנ”ל.
ב. למקד את מלוא תשומת הלב לעומקים הפנימיים של האדם על אף הקושי להסביר מה היא פנימיות זו. המורה הראוי מסוגל למסור את הלא ניתן למסירה על ידי זה שהוא מאפשר לתלמיד להתוודע אליו. לחנך איננו להקנות ידע אלא לפתח כוחות פנימיים.
ג. למקד מאמץ במיקוד, חיבור וריכוז ולא בפיזור. איחוד בין הגוף והנפש;
ד. לחנך =לשחרר.
החכמה אליה מבקשים לחנך היא בראש וראשונה ,פרקטיקה”.

3. רוחניות סינית וחינוך: אסכולת הטאו [Tao]
ההיסטוריה הרוחנית של סין מושפעת משלושה זרמים מרכזיים: הטאואיזם [Lao Tseu], הבודהיזם ותורת קונפוסיוס. שלושה זרמים אלה אינם נזקקים לרעיון של אל אחד המלך על העולם.
איך פילוסופיה טאואיסטית יכולה לשמש מקור השראה לחינוך המודרני המערבי. על פי דרכה, מה זה ללמוד, לדעת ולמסור?
ביקורת של הדבור: איך להסביר במילים שהלמידה על ידי מילים היא בלתי אפשרית?

Tout ce qui peut s’enseigner ne vaut pas la peine d’etre appris.
Ou trouverai-je celui qui sait oublier les mots pour lui dire deux mots?

ביקורת על ההיגיון:
ביקורת על הידע:
טיפוח הספונטניות [זירן]
היפתחות לידע שעוזר לחיות: חזרה לעצמך היא דרך למידה עמוקה יותר מלמידה. ללמוד זה לא לצבור ידיעות אלא לחזור לעצמך. צריך ללמוד להשתחרר מכל מה שלמדנו..Desaprendre
עדיפות עליונה לעשייה: לדעת איך ולא לדעת מה. מה שחשוב זה לא האמת אלא יעילותה במצבי חיים נתונים. יש טעם ללמידה  כשהיא מתורגמת לעשייה. התלמיד צריך כל הזמן להיות ממוקד בעשייה. ללמוד זה להתנסות.
מאפייני המורה בפילוסופיה הסינית: אמנות המורה היא אמנות ההוראה השקטה וללא מעשה. לדעת קונפוסיוס, המורה הסיני הוא ארבע פעמים “בלי”: בלי רעיונות, בלי צורך בו, בלי עמדה, בלי אני. החלל הריק שנוצר כתוצאה מזה יוצר “ריק פורה”. בתוך ריק זה, המורה מסוגל לקבל את האחר במלואו ולחולל בו שינוי. השתיקה, הרמז וההיעדרות הם שלושה כלי עבודה מרכזיים בתורה זו. בכך, המורה פועל  על ידי אי-פעילות.
הוראה על ידי השקט הוא גם אחד המפתחות  של תורה זו. על ידי השתיקה, הדברים משתנים בעצמם. השתיקה מכבדת את האחר ואת העצמיות שלו.
מאפייני התלמיד הראוי: הדבר הראשון שתלמיד צריך לעשות הוא להתפנות ממה שמכביד עליו ומפריע לו במלאכת הקליטה וההבנה.  צריך לצור “חלל ריק”. ללמוד להיות משמעו לא לקחת, לתפוס אלא לדעת לחכות.

4. ההוראה ברוח הזן:
הזן נולד בהודו. הוכנס לסין בתווכו של Bodhidharma , הובא ליפן במאה ה-12 על ידי Dogen והוכנס חזק לצרפת בשנות ה-1970 על ידי Deshimaru.

לנסות ולדבר על הזן נועד לכישלון בשל אי היכולת למסור ולהעביר הלאה את הניסיון.
עיקרו של הזן = פרקטיקה של הזה-זן [ישיבה מדיתטיבית].כולל התנוחה הנכונה, הנשימות הנכונות, הפנאי והריכוז הנפשי הנכונים. זה מה שקורים בזן “עמדת ההתעוררות”. מטרתהף לעורר תהליכים פנימיים.
רעיונות יסוד של הזן: אי-קביעות [impermanence]. בעברית, מתחבר ליסוד של “הכל אוול אוולים”. אמת בסיסית זו היא סיבת הכאב והסבל בעולם.
כאן ועכשיו: זה המרחב בו מתרחש המעשה החינוכי. בעולם המערבי, אנו מתרפקים על העבר ומתכננים את העתיד אך חיים מאט מידי את ההווה.
לשבת: [Shikantaza]. זה מאפיין את החינוך השקט האופייני לזן סוטו [Soto].

ללמד את הזן: זו לא פילוסופיה אלא הוראה מעשית. זו גישה המנוגדת לידע והדוגלת בהתנסות. “ספר בישול איננו ממלא את הקיבה של מי שרעב”.. הרעיון המרכזי בזן = הארה [satori] אבל על מנת להגיע לזה דרושה הכנה ארוכה וקשה. צריך לפתח את המיומנות לחיות כל רגע של חיינו השיגרתיים. לאכול כשרעבים, לנוח כשעייפים, גם זה דרכו של הזן. במילים אחרות, ניתן לומר שהאידיאל של הזן היא הפשטות. אבל לפעמים דרושות שנות עבודה כדי לחזור לפשטות.

איך פועל המורה זן? השפעה, שתיקות, לפעמים “טלטלה”,
מה תפקיד התלמיד?להתרוקן, למקד את הרוח בפנאי זה, להשהות החיבה האינטלקטואלית, לוותר על רצונות, לוותר על חיפוש, לדעת לחיות עם אחרים.

5. אתי הילסום:
יהודיה הולנדית שנספתה בשואה בגיל 29, מסמלת את החינוך העצמי ללא מורה וללא חומר קריאה. מה שנותר ממנה הוא יומנה שפורסם לראשונה בשנת 1981 ותורגם לעברית תחת השם “השמים שבתוכי”. היא הגיעה לבדה לתבונה של מורים דגולים ומיסטיקונים גדולים. ניתן ללמוד ממנה מה מחייבת למידה רוחנית.
ללמוד בעיניה, זה לא לצבור ידע אלא  לשנות בצורה מעמיקה את היחס לעצמי. המטרה היא לפנות את הדרך המובילה לעצמי מכל מה שהצטבר בה ומפריע. מה שחשוב זה לא מה שיש לי אלא מה שאני. היא מבליטה חמש תכונות מרכזיות להתפתחות הרוחנית:

ללמוד לחיות, ללמוד להקשיב, ללמוד להבשיל, ללמוד לקבל את הסבל, ללמוד למדט.
ללמוד לחיות: להבחין בין תבונה וידע. רק חכמה היא שחרור, ידע הוא שליטה.  את הידע היחידי שהוא ראוי הוא זה שהופך חלק ממני מבלי שארגיש בו.

ללמוד להקשיב מבפנים: להיות 100% במה שאנו עושים. איך עושים את זה? על ידי תנועה תמידית של חזרה לעצמי. צריך ללמוד להיות פאסיבי, קשוב לרבדים העמוקים שבתוכך.
ללמוד להבשיל: למידה = הבשלה איטית. ” באופן איטי, נחוש, סובלני”.
ללמוד לקבל את הסבל:  זה חלק מהחיים וחשוב דעת להשלים עם זה. לסבול הוא חלק מתהליך למידת החיים. יש בסבל ממד חיובי.

ללמוד למדט: חובתנו המוסרית היחידה היא לצור בתוכני מרחבים של שלום פנימי ולהרחיבן עד שהם יגעו באחרים”. לצורך כך, היא מחליטה להקדיש חצי שעה כל בוקר “לפנייה כלפי פנים”, למה שמתרחש בתוכי. בעיניה מדיטציה היא עבודה של “פינוי פסולת” פנימי. למדט זה לפנות מקום. לא כמטרה בפני עצמה אלא כדי לראות ברור יותר ובכך לפנות מקום לאלוקים. לריק שהיא דוגלת בו תפקיד חיוני, יצירתי.

6. מניפסט קטן לחינוך רוחני:
מטרתו של פרק זה הוא להוציא מארבעת הגישות שפגשנו את המכנה המשותף.
שלב ראשון ננסה להגדיר מה חינוך רוחני איננו [גישה אפופטיק apophatique]. בהמשך, ננסה להגדיר במה הוא דוגל באופן חיובי [גישה cataphatique]. המטרה היא לחשוב מחדש על המעשה החינוכי לאור מה שלמדנו. רוחניות היא פחות נושא למחקר ויותר “ארגז כלים”.
הוראה ללא מילים: החוויה הרוחנית מפגישה אותנו עם מגבלות הדיבור והמילים. מה שחשוב בכל הגישות שפגשנו הוא החוויה האישית שלא ניתן להסביר במילים. המורה הופך ממי שמחזיק במילים למי שמשפיע דרך הדוגמה האישית.
גישות שונות של “חכמי השתיקה” מתנגשות  חזיתית עם גישות מערביות שבכרו את המורה כישות מדברת. שתיקת המורה המחזירה את התלמיד לעצמו מאפשרת את התפתחותו של התלמיד. תסכול אי-הידיעה מזמין את החיפוש. התרגום הפדגוגי של גישה זו יכול להיות למשל בשיעורי יוגה, קשיבות וכו’

הוראה לא תוכן: האפשרות של הוראה ללא מילים נובעת מכך שלא הידע הוא חשוב אלא ה”איך לחיות, איך להיות”. אולם, מתרחש משהו בין המורה לתלמיד אע”פ ששום דבר לא מועבר ושום רעיון לא מבוטא בצורה ישירה. המורה מעביר ” un esprit”

הוראה ללא “אני”: האני של המורה מתגמד על מנת לאפשר את ההעברה. האני של הלומד גם כן על מנת לאפשר את קבלת המסר…כדי להיות מורה, חשוב בראש וראשונה לא להיות כלום…ממוש עצמי מתחיל בשימת הצידה של האגו.

הוראה ללא תווך: החינוך הרוחני לא זקוק למילים, לאני, לאגו, לתוכן…שאיפתה היא מגע ישיר בין “היש” לבין האדם.

הוראה ללא תכלית: ישנן גישות הקובעות שהאדם חייב ללמוד על מנת להשיג שלוש מטרות:  האנשה [להיות בן אדם], האחדה [להיות ייחודי] , חברות [להיות חבר בקהילה אנושית]. בגישות הרוחניות, לתכלית אין סוף.

הוראה על ידי התנסות: המשמעות האטימולוגית של המילה “חוויה” בלועזית [experience] היא “לעבור דרך סכנה” [ex-periri]. לא צריך לתכנן את החוויה אלא להיות פתוחים לה. המוכנות” היא התנאי להתפתחות הרוחנית.

הוראה שמתגשמת: [qui prend corps].

הוראה הוליסטית:
הוראה החוזרת ליסודות: המטרה היא לא “אי שם” אלא כאן ועכשיו. למשל הפניית תשומת הלב לנשימה. יש קשר הדוק בין נשימה ונשמה [גם בלועזית  המילה spirare] היא דו משמעית.

הוראה מינימליסטית: le desaprentissage est le socle premier de la connaissance spirituelle.
ידע עני לא תקוע במירוץ אין סופי בצבירת ידע; הוא מתחיל בהעלאת שאלות על הידע שכבר נרכש; הוא נזהר ממבנים לוגיים; הוא לא מנסה להיות מקורי;  הוא לא חושש לסטות מהנורמות  החברתיות, מוסריות ואינטלקטואליות המקובלות; הוא ביקורתי כלפי הקדמה.
החינוך הרוחני הוא חינוך של המעמקים.

7. המעשה הפרדוקסלי של המורה הרוחני:
פרק זה מוקדש לדרכי העולה האופייניים של החינוך הרוחני. אלה כולליםף
החזרתיות: בניגוד למקובל בעולם המערבי, בו המגמה היא לחידוש מתמיד ובו ההליכה לאחור היא מעשה מגונה, הרוחניות המזרחית רואה ב”שינון”, בחזרתיות מעלה המעניקה מרחב בטוח. אבל מדובר על חזרתיות שיש בה התחדשות מתמדת, מבט חדש על אותו מעשה. יעד נוסף של השנון הוא להפוך את ההרגל לחלק אינטגרלי של האני. זה שיודע ומה שהוא יודע הופכים לדבר אחד. מה שעומד בלב השנון הוא ההטמעה המוחלטת. לחדש את אומנות השינון צריך להיות נושא למחשבה מחודשת בתרבות המערב
– “ההלם”: המטרה היא להפוך הבלתי נראה לנראה, הבלתי ידוע לידוע. זה קורה בזכות קריעת הידוע וחשיפת הלא ידוע בצורה מפתיעה ובלתי צפויה. ההלם הוא חלק של כל הכשרה. על מנת לצור את ההלם, משתמשים או בדיבור או בהתנהגויות חריגות. יצירת אי-איזון הופך להיות אמצעי ללמידה חדשה. בחינוך הרוחני, ההלם  אמור להביא  לידיעה חדשה דרך מעבר באזור חשוך ולא בטוח.
– ה”לא מעש” [non-agir]: הדגש כאן הוא פחות בסירוב הפעולה מאשר בביקורת באמונה  ביכולת “הכל יכולה, של הפעילות האנושית.  זה מתחבר למושג לקוח מתורת הטאו: ה-wu-wei  המזמין לחשוב מחדש על “הפעולה” ו”אי-פעולה”.
– ההתמדה: גם אם נראה שלציין שכל הישג כרוך במאמץ הוא דבר בנאלי, ראוי לחזור ולהבהיר רעיון זה. לעשות מאמץ הוא סוג של הקרבה למען משהו נעלה יותר הראוי לה.
– מימוש רוחני דורש מאמץ.  אך הדגש ברוחניות איננו בעוצמת המאמץ אלא באורכו של המאמץ ומשכו. מדובר על השקעת אנרגיה מתונה הנמשכת זמן רב. עדיף מעט הרבה זמן מאשר הרבה מעט זמן. החינוך הרוחני דורש מאמץ חלש עוצמה אורך זמן. הקושי איננו בעוצמת המאמץ אלא במשך שלו. מה שקשה היא ההתמדה. מטרת המאמץ הזה היא בסופו של דבר להגיע למצב של “לא-מאמץ”, על ידי מעבר לסטטוס של ,אוטומטיזם”.

8. הרוחני בחינוך ובבית הספר:
שאלה זו נרשמת במסגרת התהליכים המנוגדים של שחרור מהדת וחזרה לדתיות.
היא מוצאת את בטויה המובהק בנוסחה של “רוחניות חילונית” [spiritualite laique] בה משתמשים הוגים ופילוסופים מובהקים כמו Bernard Besret, הכומר שמבקש להפוך את ערכי המנזר לערכי הכלל, Luc Ferry et Andre Compte-Sponville הפילוסופים, או Rene Barbier, מומחה של קרישנמורטי. בפרק אחרון זה, נרצה להבהיר את המושג הזה ולבחון איך ניתן ליישו בבית הספר הציבורי.

טיפולוגיה של רוחניות חילונית: Bernard Besret היה כומר סיסטרסיני והיום מרצה המגן על הרעיון של רוחניות חילונית. בעיניו, רוחנית קיימת מחוץ לדתות הממוסדות. הוא מקבל את העובדה שאנו חיים בעדן של “הדתיות אחרי הדתות” ולכן חשוב להדגיש את האוטונומיה המוחלטת של הרוחניות ביחס לדתות. “תהליך החילון יגיע לשיאו והשלמתו כשהוא יכבוש גם את ספירת הרוחניות”. הוא טוען שפרקטיקות כמריות משותפות לרוב הדתות ומצביעות על מכנה משותף אנושי אחד. רצון להתעלות. הוא גם מזמין בני האדם לשים לב לדברים הפשוטים: נשימה, עמידה על הרגליים וכו..

Luc Ferry, הפילוסוף הקנטיאני, מתייחס לרוחניות כאל חיפוש ערכים שהם מעבר לעולם החומרי. רוחניות איננה יותר על הציר האנכי אלא על הציר האופקי בין אדם לעצמו ובין אדם לזולתו. במעשה חינוכי, הרוחני מחייב “חשיבה מורחבת” [pensee elargie] החורגת מהפרטיקולרי ונוגעת באוניברסאלי/
גם בשביל Andre Compte-Sponville, המרחב הרוחני נמצא בעולם היום יומי. זו היא רוחניות של ה-immanence ולא של ה-transcendence. זו היא רוחניות של היום יום.

במחשבתו של Rene Barbier, חוקר החינוך, המושג של רוחניות חילונית ממלא שלושה תפקידים:
. הוא נוגע בממד החברתי של האדם ומשחרר אותו מהדתות הממוסדות.
. הא מאפשר לשמור על המבט הביקורתישל החשיבה הרציונלית מבלי להתעלם מקיומו של מרחב לא רציונלי, לא ידוע, לא צפוי, לא מובן.
. הוא מאפשר להתנסות ביחס אחר לעולם, לאחר, לדברים.

רוחניות חילונית בחינוך:
אין למידה רוחנית בלי התנסות רוחנית. האם ניתן “לקדש מחדש את החיים בבית הספר?” האם ניתן לתכנן חוויות רוחניות, להפוך אותם ללק מתכנית לימודים? איך לחבר את השניים?
ישנם מכשולים רבים בדרך לחיבור בין רוחניות ובית הספר:
א. החילוניות סגורה להתנסות רוחנית ומקבלת רק את הידיעה החיצונית  של הדתיו או הדתות.
ב. איך לחבר ידע סקולסטי וחוויה רוחנית?
ג. איך לחבר רציונליות בה דוגלת מערכת החינוך לעולם כה לא רציונאלי?
אסטרטגיות בשביל ספיריטואליזציה של הפדגוגיה:
איך לרחן את החומרי ולחמר את הרוחני? [spiritualiser le materiel et materialser le spirituel]?
המחבר מציע שלוש אסטרטגיות אפשריות:
א. לצאת מטקסטים מכוננים של האנושות. גישה זו פונה בראש וראשונה לאינטלקט. טקסטים אלה יכולים גם להיות יצירות אומנות המאפשרות להתבנן במוי בדרך מקורית או אחרת.
ב. לצאת מפרקטיקות שכל האסקולות הרוחניות הגדולות בעולם אמצו או פתחו.
זו היא גישה התנסותית הנוגעת לגוף, לנשימה, למנטלי, לרגשי, לחושי. אלא מה שמכנים “l’art de soi”  .
מחקרים רבים כבר הוכיחו את תרומתם של מיומנויות אלה לשלווה ריכוז, שלום פנימי, רוגע וכו..
ג. לצאת מעצמי: כאן, לא מדובר על הקניית ידע חדש או התנסות בטכניקות חדשות אלא לצאת מעצמך ולהסתכל אחרת על עצמי ועל העולם. למשל החינוך לטבע ושמירה על העולם הוא כולו הסתכלות אחרת על העולם.

ד. Andre Compte-Sponville, l’esprit de l’atheisme, introduction a une spiritualite sans dieu, Albin ichel, 2006
ה. Louis Lavelle, Regles de la vie quotidienne, Arfuyen, 2004
ו. Eric de Rus, interiorite de la personne  et education chez Edith Stein, Cerf 2006.
ז. Jacques Maritain, Pour une philosophie de l’education, Fayard 1959.
ח. David le Breton, Du Silence, Metailie, 1997
ט. Frederic Lenoir et Yse Tardan-Masquelier, le livre des sagesses. L’aventure spirituelle de l’humanite, Bayard, 2002.
י. Jiddu Krishnamurti, De l’Education, Delachaux et Niestle, 1965.
יא. Micheline Flak, Jacques de Coulon, Des enfants qui reussissent.  Le Yoga dans l’education, Descle de brouwer, 2008
Bernard Besret, Du bon usage de la vie, Albin Michel, 1996 [poche]
Rene Barbier, Education et sagesse. La quete du sens. Question de N.123,2001
Regis Debray, l’Enseignement du fait religieux dans l’ecole laique, Odile Jacob, SCEREN, 2002
Michel Foucault, l’hermeneutique du sujet, cours au college de France, 1981-1982, Hautes etudes, Gallimard, 2001
Pierre Hadot, Exrecices Spirituels et philosophie antique, 1993, Albin Michel.
Frederic Lenoir, les metamorphoses de Dieu: des integrismes aux nouvelles spiritualites, Plon, 2003.
Rudolph Steiner, les bases spirituelles de l’Education, neuf conferences faites au Mansfield College a Oxford, 1976.

להורדת המאמר בפורמט וורד

נכתב ע"י: פיליף פיליו.
דילוג לתוכן