הגוף – ללה

לבשי בגדים שדי בהם כדי לחממך, ותוּ לא.

אכלי בְּמִדָּה שתמנע ממך יסורי רעב, ותוּ לא.

ובאשר לְמַחְשַבְתֵּךְ, הניחי לה לִפְעֹל

כדי להכיר את מי שֶהִנָּךְ

ולהכיר את הַמֻּחְלָט, ולהכיר בכך

שגוף זה יהיה למאכל

לעורבי היער.

מתוך: לָלָה, שיר עירום. (תרגום: הדס גלעד).

ביאור: 

הגוף האנושי זוכה לכל כך הרבה תשומת לב בעולמנו כיום, בדומה לתקופות עתיקות יותר של האנושות.

אנחנו מקדישים זמן רב מאוד מחיינו לגופנו: דואגים לו למזון (טעים), למים ולמשקאות (מתוקים, חריפים, משכרים), מנקים אותו, מטפחים אותו, מעצבים אותו, מחטבים אותו, מנתחים אותו, מקשטים אותו, מספרים אותו, מאפרים אותו, מקדשים אותו מענגים אותו ועוד ועוד ועוד. ובסוף? בסוף “מעפר באת ולעפר תשוב”.

הגוף הינו ארעי, הוא מתכלה, מזדקן וסופו מוות ועפר. כולנו יודעים זאת. ולמרות הכל אנו מקדשים את הנעורים, את היופי, את מראנו החיצוני.

המושררת לָלָה מחזירה לנו את תודעת המוות. היא מזכירה לנו שסופו של הגוף הזה הוא כיליון. לגוף יש תכלית אחת: לשאת את התודעה, המחשבה, נטולת הגבולות, שיכולה להתרחב, להתעצם, להתחבר לאלוהי ולדעת את העצמי (אַטְמַן) כמוחלט (בְּרַהְמָן).

את הגוף יש לשמר באופן פרגמטי, כמו שיש לשמור על כד הנושא בתוכו מים. יש לדאוג לבריאותו, לשלומו, להאכילו במידה הרצויה, לשמר את חומו כדי שלא יקפא או יסבול. אך אין שום משמעות לסגידה של הגוף ויש להכיר בעובדה שכל חולף, גם אנחנו.