מספר פריט : 1787

גרינברג והאריס (2012). טיפוח מיינדפולנס בילדים ונוער: מצב המחקר העכשווי

מספר פריט : 1787

גרינברג והאריס (2012). טיפוח מיינדפולנס בילדים ונוער: מצב המחקר העכשווי

מאמרם של גרינברג והאריס מתחיל בסקירה של הגידול המשמעותי ביישום פרקטיקות קונטמפלטיביות בחינוך. פרקטיקות אלו מוצגות כמתודות לתמיכה באיכות חיים (Wellness). אך על פי חוקרים אלו אין עדיין מספיק ממצאים מדעיים שיתמכו בטענות לגבי הסגולות של תרגולים אלו אשר יצדיקו התלהבות כזאת מהכנסתן לחינוך. בנוסף לכך עולות גם טענות לגבי הדתיות והרוחניות המיוחסת לחלק מן התרגולים. מטרת המאמר דומה לזו של דייוידסון ואחרים (2012 – נסקר באתר זה) – לערוך סקירה של מה ידוע מתוך מחקר מדעי לגבי תוצאות התרגול הקונטמפלטיבי בהקשריו החינוכיים. הכותבים מתמקדים ב”תרגולים מחולנים” שבדרך כלל מוצגים תחת הכותרות: מיינדפולנס, מדיטציה ויוגה. הם מציגים תרגולים אלו ככרוכים בשליטה רצונית על פעילות מנטאלית ופיזית. “מטרה מרכזית בתרגולים אלו היא להפוך מודע באופן מלא לתנודות של “זרם התודעה” מרגע לרגע, וליישם גישה פתוחה ומקבלת נוכחן” (עמ’ 162). תרגולים קונטמפלטיביים אמורים לפתח יכולת ויסות רגשית, לנהל לחצים, ולטפח ידע-עצמי. חלק מן התרגולים נועדו לפתח אמפתיה וחמלה. בעקבות רוזר ופק (2009) נטען כי התרגולים דורשים התאמה כאשר הם מוצגים לילדים ולנוער. הם כרוכים גם בהקשר של יחסים בין אישיים המדגישים צמיחה אישית ואתיקה, ולפיכך הם מעוגנים גם ב”תפיסת עולם” שכוללת ערכים חברתיים ומוסריים.

גרינברג והאריס סוקרים מספר מאמרים בהם נבחנו התערבויות מדיטציה, מיינדפולנס ויוגה. רוב המחקרים הללו התמקדו בעניינים הקשורים בבריאות ובחלקם נבחנו השלכות על הפרעות קשב. באופן כללי לא נראה כי ניתן להביא מסקנות חותכות מתוך המחקרים הללו משום ש”רובם סובלים מבעיות של מערך מחקר, גודל מדגם, ומדידה, המפחיתות ממהימנות הממצאים” (עמ’ 163). רוב ההתערבויות הקונטמפלטיביות פותחו מתוך תוכניות למבוגרים שעברו התאמה. לאחרונה, עם זאת פותחו מספר תוכניות באופן המכוון ישירות להקשר של ילדים. תוכניות כגון אלו נבחנו אצל מנדלסון (2010) ונוגל וקאלסה (2010) אשר בדקו תוכניות מבוססות יוגה בבית ספר. גם מחקרים אלו נראים מבטיחים אך מדובר במחקרי פיילוט שאינם מאפשרים מסקנות חדות.

גרינברג והאריס לפיכך קוראים לפיתוח מחקר ריגורוזי של תרגול קונטמפלטיבי. התוכניות בשטח מראות סימנים של פוטנציאל, אך יש חוסר במחקר שיאשש זאת ויאפשר חלחול של הפרקטיקות לתוך הקוריקולום באופן נרחב יותר. הם מציעים את הצעדים הבאים לשם פיתוח הגישה מבוססת הראיות:

א.                  שיפור בראיות: מדידה בלתי-משוחדת, מחקרי המשך, תחכום בקבוצות מחקר פעילות.

ב.                   בחינת הנושא של “התאמה לגיל”.

ג.                    אינטגרציה של תחומי מחקר. ישנם מחקרים שבוחנים תוצאות קוגניטיביות-התנהגותיות בעוד אחרים מתמקדים בהבטים בריאותיים. אך החוקרים טוענים שתוצאות אלו עשויות לנבוע מאותו התרגול עצמו. ייתכן כי ניתן לייצר מודל הגיוני ומקיף וכך לבחון דרכי מדידה מקיפות יותר.

ד.                   דיוק בתיאור ההתערבויות. “יוגה” יכולה להתפרש באופנים שונים. בנוסף לכך צריך שיהיה תיאור מדויק של זמני תרגול ואורכם, ושל רמת הכשרתם והסמכתם של המורים המלמדים את הפרקטיקות.

ה.                  דיוק במינון. המחקרים בחנו התערבויות שעתיות, יומיות ושבועיות. אספקט זה עשוי להשפיע באופן מהותי על הבנת תוצאות המחקרים.

הכותבים מסכמים בטוענם: “התערבויות שמבקשות לטפח מיינדפולנס עשויות להיות ברות-יישום ואפקטיביות בניסיון להקנות עמידות (Resilience) בקרב אוכלוסיות אוניברסאליות של ילדים ונוער, וגם כדרך לטפל בהפרעות שונות באוכלוסיות מאובחנות קלינית. ההתלהבות מקידום פרקטיקות אלו, עם-זאת, עולה על מהימנות הראיות מן המחקרים המדעיים…מחקרים קודמים מצביעים על כך שיוגה ומדיטציה קשורות בתוצאות מועילות עבור ילדים ונוער, אך מוגבלות המחקרים אינה מאפשרת להציג מסקנות חותכות שיאששו זאת” (עמ’ 165).

Greenberg, M. T. & Harris A. R. (2012). Nurturing mindfulness in children and youth: Current state of research. Child Development Perspectives 6 (2), 161-166

Greenberg & Harris’s paper begins with a survey of the rapidly growing incorporation of contemplative practices in education. Contemplative practices are framed as methods for supporting wellness. Yet, according to these authors there is not yet sufficient scientific grounding that supports the merits attributed to such practices, to account for the enthusiasm with incorporating them in the curriculum. In addition there is also concern regarding the spiritual and religious origin of some these practices. The purpose of the paper is similar to Davidson et al (2012 reviewed here) – to survey what we know so far as to the outcomes of contemplative practices. The authors focus on “secularized practices” that fall under the labels of mindfulness, meditation, and yoga. They frame these practices as requiring the exercise of volitional control over physical and mental activity. “A central goal of these practices is to fully become aware of the moment-to-moment fluctuations in the ‘‘stream of consciousness’’ and to adopt an open and accepting stance toward these experiences” (p. 162). Contemplative practices are proposed to build emotion regulation skills, help manage stress, and bring forth self-knoweldge. Some practices are geared towards fostering empathy and compassion. Following Roeser and Peck (2009) it is claimed that these practices require adaptation for use with children and youth. They also involve a relational context that emphasizes personal growth and ethics and thus feature a “world view” that includes social and moral values.

Greenberg & Harris review a number of papers that studied meditation, mindfulness, and yoga interventions. Most of these studies have focused on health related issues and some studied ADHD. Overall there do not seem to be conclusive claims that can be made based on these studies for most of thems “suffer from problems in design, sample size, and measurement, reducing confidence in the findings” (p. 163). Most contemplative interventions with children are adaptations of those developed for adults. Recently though, some programs have been directly developed to address children. Such programs are found in Mendelson et al (2010) and Noggle & Khalsa (2010) who studied yoga-based school intervention. These as well as other mindfulness-based interventions that were recently conducted show promise, however the authors claim that these are inconclusive pilot studies, and that larger, well-designed trials are required.

Greenberg & Harris thus call for more rigor in the study of contemplative practice. The programs in the field seem to be working, yet there is lack of research to corroborate such claim and help disseminate these practices. They propose the following steps for improving the evidence-based approach:

  1. Improving evidence: unbiased measure, long term follow-up etc. more sophistication with control groups.
  2. Exploring the domain of “age-appropriateness”.
  3. Integrating research interests. Some studies explore cognitive behavioral outcomes while others focus on assessing health risk. Yet, the authors suggest that these outcomes may be the result of the same intervention. There may be a way of devising a more comprehensive logic model and broader measurement of outcomes.
  4. Accuracy in describing the nature of interventions. “Yoga” could refer to a host of practices. In addition there should be a clear description of timing and duration of practices, teacher qualification and training.
  5. Accuracy in dosage. Studies have been covering hourly, daily, and weekly implemented practices. This aspect might have substantial impact on results and understanding of outcomes.

The authors conclude thus by claiming: “Interventions that nurture mindfulness may be a feasible and effective method of building resilience in universal populations of children and youth and in the treatment of disorders in clinical populations. Enthusiasm for promoting such practices, however, outweighs the current evidence supporting them… Previous research suggests that meditation and yoga are associated with beneficial outcomes for children and youth, but the generally limited quality of research has tempered the conclusions that can be drawn.” (p. 165)

Noggle, J., & Khalsa, S. B. S. (2010). A controlled trial evaluation of the

benefits of a yoga program in a secondary school. Unpublished

paper, Sleep Disorders Research Program, Brigham and Women’s

Hospital, Boston.

Mendelson, T., Greenberg, M. T., Dariotis, J. K., Gould, L. F., Rhoades, B. L., & Leaf, P. J. (2010). Feasibility and preliminary outcomes of a school-based mindfulness intervention for urban youth. Journal of Abnormal Child Psychology, 38, 985–994.

Roeser, R. W., & Peck, S. C. (2009). An education in awareness: Self, motivation, and self-regulated learning in contemplative perspective. Educational Psychologist, 44, 119–136.

נכתב ע"י: גרינברג והאריס.
דילוג לתוכן