מספר פריט : 1752

גיאטסו (הדאלאי לאמה ה 14) (2000) חוכמה עתיקה עולם מודרני. אתיקה למילניום חדש

מספר פריט : 1752

***Gyatso T. His Holliness the Dalai Lama 14th
Gyatso, T. (2000). Ancient wisdom modern world. Ethics for the new millenium. London: Abacus

הדלאי לאמה ה 14 הוא מנהיג פוליטי, דתי ורוחני. בסקירה זו מתוארת גם תרומתו למכון התודעה והחיים (ר’ תחת ארגונים). הספר חוכמה עתיקה עולם מודרני הוא מניפסט המציג את רוחניות אוניברסאלית כתרגול מוסרי. הספר מייצג גישה הומניסטית של אחד מן המנהיגים הרוחניים של זמננו. התזה של הספר היא דת היא בשירות הרוחניות. רוחניות היא תרגול מוסרי אוניברסאלי הכרוך בכינון עמדה של דאגת אדם לרווחת האחר. יש סבירות גהוהה שהגישה המוצגת כאן לרוחניות היא קרקע בטוחה למדי עבור הרבה מן המחקרים המוצגים בסקירה זו בתחום הלמידה החברתית-רגשית, והשילוב של תרגול קונטמפלטיבי בחינוך. ספר זה הוא בגדר קריאת חובה.

על מנת לקשור את הדברים לזמננו, אני מתרגם כאן פוסט שפורסם פבר’ 2013 בעמוד הפייסבוק של הדאלאי לאמה: “אנו צריכים לחשוב ולראות כיצד ניתן לשנות באופן מהותי את מערכת החינוך כך שאנשים יפתחו לב חם בשלב מוקדם בחייהם על מנת ליצור חברה בריאה יותר. אני לא מתכוון לכך שצריך לשנות את המערכת כולה, אלא רק לשפרה. אנו צריכים לעודד הבנה ששלום פנימי נוצר מתוך המשענת של ערכים אנושיים כמו אהבה, חמלה, סובלנות וכנות, וששלום בעולם נשען על אינדיבידואלים שמוצאים את השלום בתוכם.” כפי שהסקירה הבאה תראה הדלאי לאמה מגדיר רוחניות כתרגול שמטפח את הערכים הללו. הוא רואה חינוך כעיסוק רוחני.

נקודת המוצא של הדלאי לאמה בספר זה מבקשת לשים בצד את הדת והייחוס הדתי הספציפי על מנת למצוא מכנה משותף, שנשען על מוסריות אוניברסאלית. כל זאת משום שאין שום דת ספציפית שמספקת את כל בני האדם, ורוב האנשים גם אינם מתרגלים דת באדיקות. “המטרה שלי תמיד היתה לפנות לגישה מוסרית אוניברסאלית ולא לעקרונות דתיים” (עמ’ ix). הנחות היסוד שלו הן “כל יצור חי…הוא בעל יכולת לחוש כאב וסבל” (עמ’ 138-137) וההנחה המוכרת “לא משנה מה מצבנו, בין אם אנו עשירים או עניים, מחונכים או לאו, מגזע, מגדר, דת אלו או אחרים, כולנו מבקשים להיות מאושרים ולהימנע מסבל” (עמ’ 4). הבחנה זו היא ראשונית ולא דורשת הצדקה (עמ’ 5 ו 152) והיא הבסיס לרוחניות שהדלאי לאמה קושר באופן ישיר לחיים מוסריים. האושר של אחרים הופך להיות הגורם שבאמצעותו אנו מבחינים בין נכון ללא נכון (עמ’ 29). איננו פועלים באופן מוסרי סתם כך, אלא מתוך התחשבות באחרים.

הוא מבחין הבחנה חשובה בין דת לרוחניות: “דת כרוכה באמונה בטענות לגבי גאולה בגרסה זו או אחרת, דבר שמצריך קבלת מציאות מטפיזית או על-טבעית שיכולה לכלול רעיון כמו גן-עדן או נירוואנה. לכך מקושרים דוגמה או לימוד דתי, ריטואלים, תפילה ועוד. רוחניות קשורה לאיכויות של הרוח האנושית – כמו אהבה, חמלה, סבלנות, סובלנות, סליחה, שביעות רצון, חוש אחריות, חוש להרמוניה – כל אלו מביאים שמחה לעצמי ולאחר” (עמ’ 22). ריטואל, תפילה וגאולה קשורים לאמונה דתית, אך לא כך האיכויות הרוחניות הפנימיות. ניתן לטפחן לדרגה גבוהה מאוד ללא הישענות על דת או אמונות מטפיזיות. ” דת היא עניין שניתן לוותר עליו. אך לא ניתן להסתדר ללא האיכויות הרוחניות” (עמ’ 23), ובסופו של דבר “המאמצים שאנו עושים באופן כן על מנת לשנות את עצמנו מבחינה רוחנית הם אלו שעושים אותנו למתרגלים מהימנים של דת” (עמ’ 233).

המאפיין היסודי של איכויות רוחניות הוא “מידה מסויימת של אכפתיות לרווחת האחר” (עמ’ 23). לתרגול הרוחני יש שני היבטים: “פעולה מתוך דאגה לרווחת האחר,” ו “שינוי של עצמנו כדי שניטה לפעול בצורה כזו” (עמ’ 24). “יהא זה חסר משמעות לדבר על תרגול רוחני בכל מובן אחר. רוחניות משמעה שליטה מוסרית. “איננו יכולים להיות אוהבים או חומלים אם איננו מרסנים את הדחפים המזיקים שלנו ואת תשוקותינו” (עמ’ 27). לפיכך, קורא הדלאי לאמה למהפכה רוחנית שמעוגנת במוסר, ולא למהפכה דתית. לא מדובר בשום דבר מיסתורי או מחוץ לעולם הזה (כפי ששמו של הפרק השני של הספר מעיד – לא קסם, ולא מיסתורין). מדובר אוריינטציה מחודשת מהעיסוק בעצמנו למעורבות בקהילה של בני האדם.

הקריטריונים לקביעת מעשה מוסרי הם התוכן, התוצאה, אבל יותר מכל הכוונה. הכוונה (בטיבטית קון לונג, כאשר קון משמעו ב”אופן יסודי”, ולונג משמעו “מן העומק”) היא ביטוי של מצבה הכללי של הלב והתודעה. “כשהפעולה נעשית מתוך שלמות, היא תהיה שלמה מבחינה מוסרית” (עמ’ 21). המיינד (לו) נחשב בטיבטית לכולל את הרעיון של רגשות (לב) יחד עם תודעה, או מודעות. רגשות ותחושות לא ניתנים להפרדה. אין תפיסה ללא ממד אפקטיבי או תחושה ללא אירוע קוגניטיבי נלווה. המצב של הלב-תודעה שלנו קובע איך אנו פועלים בזמן ויכוח, כעס, פחד וכו’. “המטרה של תרגול רוחני, שהוא לא אחר מאשר תרגול מוסרי, היא לשנות ולזכך את הקון לונג האינדיבידואלי” (עמ’ 33). אנו הופכים אנשים טובים יותר דרך זיכוך הקון לונג. הדלאי לאמה מצהיר בענווה שהוא לא יכול להעיד האם הפעולות שלו הן שלמות מוסרית או לא, אך “אם מאמציי ייתמשכו, ואשים את ליבי להן, לא משנה מה קורה, לא תהיה לי סיבה להתחרט . לפחות אדע שעשיתי את הטוב ביותר” (עמ’ 34). קיימת הבחנה בין פעולות מוסריות לרוחניות. “מעשה מוסרי הוא מעשה שבו נמנענו מלהזיק לחוויית האושר של אחר או לציפיותיו לכך. מעשים רוחניים ניתנים לתיאור במונחים של…אהבה, חמלה, סבלנות, סליחה, ענווה, סובלנות וכיו”ב המניחים מידה מסויימת של דאגה לרווחת האחר” (עמ’ 62).

הטיעון הבא עוסק בצורך לטפח תפיסה ראויה על מנת לפעול באופן מוסרי. “….פעמים רבות יש פער בין האופן בו אנו תופסים את הסיטואציה לבין מצב הדברים במציאות – זהו מקור לצער רב” (עמ’ 35). “הבעיה של תפיסה מוטעית….עולה בדרך כלל בגלל נטיה לבודד אספקטים מסויימים של אירוע ולראות בהם את המכלול” (עמ’ 36). הדלאי לאמה מתאר שלוש רמות של התפיסה הבודהיסטית של ההוויה המותנית על מנת לתאר את תהליך התפיסה: 1) הופעה מותנית – כל התופעות מופיעות בהתבסס על רשת מורכבת של סיבתיות. שום אירוע לא יכול להיתפס כבדיד. 2) הדדיות מותנית –  ללא החלקים לא יהיה שלם. ללא השלם, החלקים מאבדים משמעות. כל החלקים הם עצמם שלמים שמורכבים מחלקים קטנים יותר. 3) זהות מותנית – אין דבר המתקיים ללא תלות בתופעות אחרות לשם הבנת זהותו. עניין זה תופס גם לגבי השפה. הניתוח האינטלקטואלי של ההוויה המותנית מביא לפירוק ה”עצמי” ולהתמוססות הגבולות בין “עצמי” לאחר (עמ’ 48-42). דרך ההוויה המותנית אדם מבין שהוא מחובר להכל, כך מתהווה הבסיס לחיים מוסריים.

היות שהימנעות מסבל הוא הבסיס למוסר ולרוחניות, הפרק הבא עוסק בדברים המביאים שמחה. “המאפיין העיקרי של שמחה אמיתית הוא שלום: שלום פנימי. בכך אינני מתכוון לתחושת “ריחוף”, או להעדר תחושה. להיפך, השלום שאני מתאר נטוע בדאגה לאחרים וכרוך בדרגה גבוהה של רגישות…” (עמ’ 55). האימון הבסיסי אם-כן צריך להיות “לשמור מפני הגורמים המונעים” שמחה “ולטפח את אלו שמזמנים אותה” (עמ’ 59).

משמעת רוחנית מבוססת על הבנה הנקנית דרך מאמץ מכוון ורצוני. החלק השני של הספר בוחן משמעת כזאת, ובכלל זה, כיצד יש לטפל ברגשות הרסניים דרך ריסון, וכיצד מטופחים רגשות חיוביים. “התודעה הבלתי מושמעת היא כמו פיל. אם נותנים לה לעשות כרצונה היא תביא הרס” (עמ’ 84). “ניתן לחשוב על המיינד או התודעה, במונחים של נשיא או מלך שהוא כן, וטהור ביותר. לפי גישה זו, המחשבות והרגשות הם כמו שרים בקבינט. חלקם נותנים לנו עצות טובות, וחלקם רעות. חלקם דואגים לרווחת האחרים, חלקם עסוקים באינטרסים צרים. האחריות של התודעה הראשית – המנהיג – היא להחליט על מי ניתן לסמוך ועל מי לא, ולפעול על פי צו הראשונים ולא השניים” (עמ’ 87).

הרגש הרוחני הראשי הוא חמלה. “פעולות שלמות מבחינה מוסרית עולות באופן טבעי בהקשר של חמלה” (עמ’ 136). הרעיון הוא להרחיב את מעגל החמלה מאנשים קרובים לכלל בני האדם. עניין זה מבוסס על הבנה עמוקה של בני האדם כמבקשים להימנע מסבל (עמ’ 132). חמלה לא מונעת הצלחה מקצועית, או מביאה צער עלינו אנו. זה שסובל חווה דיכוי משום שהסבל שלו איננו רצוני (עמ’ 135).

סבלנות היא המשכה של החמלה משום שהיא הנוגדן לכעס שנחשב “האיום הגדול על שלום פנימי ומשום כך איום על האושר” (עמ’ 111).  אחת מן הדרכים לתרגול סבלנות היא לשנות גישה ולראות באלו ש”גורמים” לנו כעס, ידידים שמאפשרים לנו הזדמנות לתרגל. “אנשים כאלו מלמדים אותנו מה שלעולם לא נלמד על סמך הקשבה לאדם אחר מדבר, חכם וצדיק ככל שיהיה” (עמ’ 111). הרעיון של תרגול רוחני הוא “לחוות סגולה טובה דרך תרגול והיכרות, כך שהיא תהפוך לספונטאנית” (עמ’ 124). “ככל שהפעולות ספונטאניות כך הן מייצגות את ההרגלים והעמדות שלנו באותו רגע” (עמ’ 154). משמעת מוסרית היא הרגל שמעצים את עצמו, אך אדם צריך להיות ריאלי לגבי מה שניתן לצפות לו. תרגול רוחני צריך עצמו להפוך הרגל. “תרגול מתמיד הזורם בעקביות אל עבר המטרה שהיא שינוי, הרבה יותר אפקטיבי מפרצים קצרים של מאמצים הרואיים שבעקבותם מגיעות הפוגות של חולשה” (עמ’ 125). תרגול כאל מה שמוביל להתפתחות רוחנית. אדם יכול לקבל אינדיקציות לגבי ההתקדמות שלו ככל שהוא שם לב שהתפתחה אצלו הדאגה לאחר. המשמעת הכרוכה בתהליך המוסרי הזה צריכה להיתפס כמשהו שנבחר מרצון מתוך הבנת היתרונות שבמסלול כזה (עמ’ 149). חוסר משמעת מעלה את האפשרות של חוסר שקט, חרדה ופחד.

הדלאי לאמה בוחן צער ומסביר את מושג הקארמה – מושג שרבים מבלבלים אותו עם פאטאליזם או דטרמיניזם, כשלמעשה משמעותו הפוכה (עמ’ 141). “…עד כמה אנו נתונים לסבל תלוי במידה רבה בנו” (עמ’ 143).

הוא מדבר ישירות על חינוך ילדים כמבוסס על פיתוח ההבנה שפעולותיהם הן בעלות ממד אוניברסאלי (עמ’ 188). הדרך לעשות זאת איננה להכניס ערכים במסגרת דתית, אלא בתוך מסגרת של הישרדות המין האנושי (עמ’ 190). לתקשורת יש חלק עצום בעיצוב המחשבות שלנו. כדאי שנביא את ההשלכות השליליות של ממד זה.

הפרק האחרון בוחן את מקומה של הדת בחברה העכשווית. בעוד שהדלאי לאמה תמך ברוחניות שאיננה דתית במובן ספציפי, הוא טוען שהאיכויות הרוחניות “מתפתחות באופן הקל והאפקטיבי ביותר בתוך הקשר של תרגול דתי” (עמ’ 228). עם זאת הוא רואה את הדת כ”כלי יעיל לביסוס אושר אנושי. אך הביעה שלנו היא ש”תחת ליישם את הלימוד הדתי בחיינו האישיים, יש לנו נטייה להשתמש בהם כדי לתחזק את הגישות מוטות-העצמי שלנו” (עמ’ 233). אין כל סיבה להתווכח לגבי איזו דת עדיפה. ניתן לחשוב על דת כעל “תרופה לרוח האנושית. ללא הבנת השימוש וההתאמה שלה לאינדיבידואל מסוים במצב מסוים, איננו יכולים לשפוט את תועלתה של התרופה. איננו יכולים לטעון שתרופה זו טובה משום שיש בה את המרכיבים המסויימים הקיימים בה. אם מוציאים את החולה, ואת האפקט הספציפי של התרופה על חולה זה מתוך המשוואה, העניין נהיה כמעט חסר משמעות. מה שרלבנטי הוא שבמקרה של הפציינט הסצפיפי עם המחלה הספציפית שלו, התרופה מאוד יעילה” (עמ’ 235). כל דת מציעה מסגרת להבנה. דת אחת יכולה להתאים לאינדיבידואל באופן מושלם, אך לצורך הצמיחה האוניברסאלית אנחנו צריכים מסגרות רבות כאלו. לכן הדלאי לאמה מציע לא לקדם “דת עולמית” שתגרום להפחתה בגיוון ובמרחב האפשרויות. “הנקודה החשובה שיש לזכור היא שבאופן אולטימטיבי המטרה של הדת היא לטפח אהבה, חמלה, סובלנות, סבלנות, ענווה, סליחה וכיו”ב” (עמ’ 239).

דת היא בשירות הרוחניות. רוחניות היא תרגול מוסרי אוניברסאלי הכרוך בכינון עמדה של דאגת אדם לרווחת האחר. הספר מסיים בקריאה אישית של הדלאי לאמה אל הקורא: “… אנו יכולים להתנגד לכל דבר: דת, אידיאולוגיה, כל מסורות החוכמה. אך איננו יכולים לברוח מהצורך באהבה וחמלה. זוהי, לפיכך, הדת שלי, האמונה שלי. במובן זה, אין שום צורך בבית תפילה, מסגד, כנסיה, בית כנסת, אין צורך בפילוסופיה, דוקטרינה, דוגמה. הלב שלנו, התודעה שלנו הם בית התפילה. הדוקטרינה היא חמלה. אהבה לאחר וכבוד לזכויותיו ולכבודו ולא חשוב מיהו או מהו: בסופו של דבר זה כל מה שאנו זקוקים לו…אני מצמיד את שתי ידיי, וקורא לך הקורא, להבטיח שתהפוך את שארית חייך להכי משמעותיים שאפשר. עשה זאת על ידי מחוייבות לתרגול רוחני אם אתה יכול. כפי שאני מקווה שהבהרתי אין שום דבר מיסתורי בכך…אני אומר זאת לא כדלאי לאמה, ולא כמישהו שיש לו יכולות או כוחות מיוחדים. אין לי מאלה ולו דבר. אני מדבר כאדם: אדם כמוך שרק מבקש להיות מאושר ולא לסבול” (עמ’ 245-243).


There is surely not much need to expatiate on the importance of the Dalai Lama as a leading political, religious and spiritual figure. Above, I have pointed to the Mind and Life institute which reflects his efforts to bring together Buddhism and science. Here, I bring a summary of Ancient Wisdom, Modern World, which is a profound treatment of the concept of spirituality as an ethical practice. This book reflects the humanistic approach of one of the leading spiritual leaders of our times. While this is my own analysis, I believe both the discourses of social-emotional-learning, and the discourse of contemplative practice, are formidably grounded in this treatise. Aside from a direct linkage between the Dalai Lama and figures such as psychologist Daniel Goleman (establisher of Emotional Intelligence and among the founders of CASEL), Arthur Zajonc (now head of Mind and Life inst.), Richard Davidson (perhaps the leading contemporary neuroscientist exploring mindfulness), I believe the majority of the papers reviewed here would feel comfortable with this books rendition of spiritual practice.

To bind this to contemporary times I add this Facebook posting HH wrote

On February 1, 2013: “We have to think and see how we can fundamentally change our education system so that we can train people to develop warm-heartedness early on in order to create a healthier society. I don’t mean we need to change the whole system, just improve it. We need to encourage an understanding that inner peace comes from relying on human values like, love, compassion, tolerance and honesty, and that peace in the world relies on individuals finding inner peace.” As the following (rather extensive because of its importance) review will show the Dalai Lama defines spirituality as a practice that cultivates the latter virtues. His vision of education is no other than spiritual.

The Dalai Lama’s point of departure in this book is setting aside his religious affiliation in order to seek a common denominator that speaks to a morality which is universal since no specific religion satisfies everyone, and most people do not practice religion ardently. “My aim has been to appeal for an approach to ethics based on universal rather than religious principles” (ix). His basic premises are that “A sentient being…is one which has the capacity to experience pain and suffering” (p. 137-138) and the familiar one: “…no matter what our situation, whether we are rich or poor, educated or not, of one race, gender, religion or another, we all desire to be happy and to avoid suffering” (p. 4). This observation is primary and requires no justification (p. 5 & p. 152) and is the basis for spirituality which the Dalai Lama binds directly to ethical living. The happiness of others thus becomes the discriminating criteria between right and wrong (p. 29). We do not engage in ethical actions just for the sake of it but rather out of consideration of others.

He makes an important distinction between religion and spirituality: “Religion I take to be concerned with faith in the claims to salvation of one faith tradition or another, an aspect of which is acceptance of some form of metaphysical or supernatural reality including perhaps an idea of heaven or nirvana. Connected with this are religious teachings or dogma, rituals, prayer and so on. Spirituality I take to be concerned with those qualities of the human spirit – such as love and compassion, patience, tolerance, forgiveness, contentment, a sense of responsibility, a sense of harmony – which bring happiness to both self and others” (p. 22). Ritual, prayer, and salvation, are linked with religious faith, yet the spiritual inner qualities need not be so. They can be developed to a high degree without reliance on religion or metaphysical beliefs. “Religion is something we can perhaps do without. What we cannot do without are these basic spiritual qualities” (p. 23) and eventually “The efforts we make sincerely to transform ourselves spiritually are what make us a genuine religious practitioner” (p. 233).

The foundational characteristic of spiritual qualities is “some level of concern for others’ ‘well-being'” (p. 23). Spiritual practice has two aspects: “acting out of concern for others’ well-being” and “transforming ourselves so that we become more readily disposed to do so” (p. 24). “To speak of spiritual practice in any terms other than these is meaningless.” (p. 24). Spirituality implies ethical restraint. “We cannot be loving and compassionate unless at the same time we curb our own harmful impulses and desires” (p. 27). The Dalai Lama thus calls for a spiritual revolution grounded in ethics, not a religious one. It is not otherworldly, nor mysterious in any way (as the title of the second chapter of the book no magic, no mystery, indicates). It calls for a reorientation from our self-dwelling to an engagement with the wide human community.

The criteria for deeming an act ethical are the content, consequence, and most of all the intent. The intent (kun long in Tibetan kon=’thoroughly’, long=‘from the depths’) is an expression of the overall state of the heart and mind. “When this is wholesome, it follows that our actions themselves will be (ethically) wholesome” (p. 31). Mind (lo) is conceived in Tibetan as including the ideas of feeling and emotion (heart) alongside consciousness, or awareness. Emotions and thoughts cannot be separated. There is no perception devoid of affective dimension nor sensation without an accompanying cognitive event. It is our state of heart-mind that determines how we act when in argument, rage, fear etc. “The aim of spiritual, and, therefore ethical practice is thus to transform and perfect the individual’s kun long” (p. 33). We become better human beings by purifying kun long. The Dalai Lama is humble in acknowledging that he cannot tell whether his own actions result as wholesome or not, yet “provided my efforts are continual, and provided I pay attention, no matter what happens, I should never have cause for regret. At least I know I have done my best” (p. 34). There is however a distinction between ethical and spiritual acts. “An ethical act is one where we refrain from causing harm to others’ experience or expectation of happiness. Spiritual acts we can describe in terms of…love, compassion, patience, forgiveness, humility, tolerance and so on which presume some level of concern for others’ well-being” (p. 62).

The next argument concerns the need to cultivate proper perception in order to act morally. “…there is often a gap between the way in which we perceive phenomena and the reality of a given situation – this is the source of much unhappiness” (p. 35). “The problem of misconception…usually arises because of our tendency to isolate particular aspects of an event or experience and see them as constituting its totality” (p. 36). The Dalai Lama describes three levels of the Buddhist conception of dependent origination as a means for exploring perception: I gave them the following names based on his description 1) Dependent arising – All phenomena arise based on a complex web of cause and effect. Thus no event can be understood discretely. 2) Mutual dependence – Without the parts there can be no whole, without the whole, the parts do not make sense. All parts are themselves wholes consisting of yet smaller parts. 3) dependent identity ­– nothing exists in itself without relying on other phenomena for the formation of its identity. This applies to language use as well. A Doctor presupposes a patient, a ‘pot’ cannot be found independent of its makings. The notion of time can be similarly deconstructed and so forth. The intellectual analysis of dependent origination leads to the deconstruction of ‘self’, and to the boundaries between ‘self’ and ‘other’ (p. 42-48). Through dependent origination one comes to understand that he is eventually intricately connected with all thus the grounds for ethical living are formed by the understanding of communion.

Given that avoiding suffering is a premise over which morality and spirituality are based, the next chapter analyzes what makes us happy. “The principal characteristic of genuine happiness is peace: inner peace. By this I do not mean some kind of feeling of being ‘spaced out’, nor am I speaking of an absence of feeling. On the contrary, the peace I am describing is rooted in concern for others and involves a high degree of sensitivity and feeling…” (p. 55). The basic training thus should be “to guard against those factors which obstruct” happiness and “to cultivate those which are conducive of it” (p. 59).

Spiritual discipline is based on understanding that is cultivated through voluntary and deliberate effort. Part two of the book thus explores such discipline and how afflictive emotions are restrained and tame and how cultivating and reinforcing positive emotions should be handled. “The undisciplined mind is like an elephant. If left to blunder around out of control, it will wreak havoc” (p. 84). “We might think of the mind, or consciousness, in terms of a president or monarch who is very honest, very pure. On this view, our thoughts and emotions are like cabinet ministers. Some of them give good advice, some bad. Some have the well-being of others as their principal concern, others only their own narrow interests. The responsibility of the main consciousness – the leader- is to determine which of these subordinates give good advice and which bad, which of them are reliable and which are not, and to act on the advice of the one sort, and not the other” (p. 87).

The chief spiritual emotion is compassion. “Ethically wholesome actions arise naturally in the context of compassion” (p. 136). The point is to extent our compassion from our near relative to all beings. This is based on a deep understanding of all beings’ wish to avoid suffering (p. 131). Compassion does not hinder professional growth nor does it bring suffering upon ourselves, for the one suffering experiences oppression since his suffering is involuntary (p. 135).

Patience follows compassion as it is an antidote to anger considered to be “the great threat to our inner piece and therefore to our happiness” (p. 111). One of the means to practice patience is a change in attitude involved in viewing those who “cause” our anger to be seen as friends who offer us the chance to practice. “Such people teach us what we could never learn merely from hearing someone speak, be they ever so wise or holy.” (P.111). The idea of spiritual practice is “gaining an experience of virtue through constant practice and familiarization so that it becomes spontaneous” (p. 124) that is since “The more spontaneous our actions, the more they will tend to reflect our habits and dispositions in that moment.” (p. 154). Ethical discipline is a habit that eventually reinforces itself. Yet one needs to be realistic as to what can be expected. Spiritual practice should itself be a habit. “far more effective than short bursts of heroic effort followed by periods of laxity is to work steadily like a stream flowing toward our goal of transformation” (p. 125).

The Dalai Lama then explores suffering including an explanation of karma; a concept many confuse with fatalism of determinism, while it in fact suggests the opposite. (p. 141). “…the degree to which suffering affects us is largely up to us.” (p. 143)

He refers to the practice as one leading to spiritual development. One can have indications as to his progress based on the extent to which he has cultivated a deep concern for the well-being of others. The discipline involved in this ethical process should be viewed as something undertaken voluntarily based on an understanding of its benefits. (p. 149). Lack of discipline entails the rise of disquietude, anxiety and fear.

The Dalai Lama speaks directly of education as cultivating in children the understanding that their actions have a universal dimension (p. 188). He suggests that the way to do this is not to frame ethics within religion but rather within our continued survival (p. 190). Media has much to do with the shaping of our thoughts, thus we should consider its potential for negative impact.

The final chapter explores the place of religion in contemporary society. While he advocated a spirituality that is not religiously affiliated, he does maintain that the spiritual virtues “are most easily and effectively developed within the context of religious practice.” (p. 228). Yet he views religion as an “extremely effective instrument for establishing human happiness.” However our problem is that “Far from applying the teachings of our religion in our personal lives, we have a tendency to use them to reinforce our self-centered attitudes.” (p. 233). There is no sense in quarreling as to a preferred religion. Religion can be thought of as “medicine for the human spirit. Independent of its usage and suitability to a particular individual in a particular condition, we cannot really judge a medicine’s efficacy. We are not justified in saying this medicine is very good because of such and such ingredients. If you take the patient and its effect on that person out of the equation, it hardly makes sense. What is relevant is to say that in the case of this particular patient with his or her particular illness, this medicine is the most effective” (p. 235). Each religion offers a framework of understanding. One religion may suit an individual perfectly yet for the purpose of a universal growth we need many such frameworks. That is why the Dalai Lama does not promote a ‘world religion’ which will entail a reducing such diversity. “The important point to keep in mind is that ultimately the whole purpose of religion is to facilitate love and compassion, patience, tolerance, humility, forgiveness and so on” (p. 239). Thus again religion is at the service of spirituality which is a universal ethical practice concerned with one’s disposition towards others’ well-being. The book ends with the Dalai Lama’s appeal: “…we can reject everything else: religion, ideology, all received wisdom. But we cannot escape the necessity of love and compassion. This then, is my true religion, my simple faith. In this sense, there is no need for temple or church, for mosque or synagogue, no need for complicated philosophy, doctrine, or dogma. Our own heart, our own mind is the temple. The doctrine is compassion. Love for others and respect for their rights and dignity, no matter who or what they are: ultimately these are all we need…With my two hands joined, I therefore appeal to you the reader to ensure that you make the rest of your life as meaningful as possible. Do this by engaging in spiritual practice if you can. As I hope I have made clear, there is nothing mysterious about this…I say this neither as Dalai ‘Lama nor as someone who has special powers or ability. Of these I have none. I speak as a human being: one who like yourself, wishes to be happy and not to suffer.” (p. 243-5)

נכתב ע"י: גיאטסו.
דילוג לתוכן