מספר פריט : 1748

גור-זאב (2004) נגד חינוך לרוחניות

מספר פריט : 1748

Gur-Ze’ev, I. (2004). Contra spiritual education. in H. Alexander (ed.). Spirituality and ethics in education. Brighton: Sussex academic press. Pp. 223-232.

בפרק זה גור-זאב מתאר את היחסים בין רוחניות לבין “החינוך שכנגד”. תיאור זה מביא את גישתו הרדיקאלית-ביקורתית ופוסט-מודרנית שניתנת לתיאור בעיקר כפרדוקסאלית. גור-זאב מתנגד לכל ניסיון לפתרון ורואה בחינוך אקט אלים. לא ניתן להימנע מאלימות זו אך ייתכן כי ניתן להופכה לנאורה יותר כאשר היא זונחת כל שאיפה לייצר חינוך למשמעות.

“רוחניות היא סוג מיוחד של מוכנות. זוהי איכות אנושית של פתיחות. היא מסמלת את המוכנות האנושית להיקרא. ככזאת, רוחניות היא נוכחות הרוח בנשמה ובגוף האנושיים והיא מגלמת את האפשרות של האדם לדור בקירבת מהותו ותכליתו…” (עמ’ 223). יחד עם זאת, לפי גור-זאב, תפיסה זו היוותה מקור לשיעבוד. “חינוך לרוחניות בתקופתנו משליט אשליה קשה ושכחה של אהבת החיים. הוא מאפשר לנו להימנע מלהתעמת עם העולמיות ותורם לאובייקטיפיקציה של הסובייקט האנושי. חינוך כזה מצטיין במיוחד בסיוע לאנשים להימנע מטרנסצנדנציה בכך שהוא מלמד טרנסצנדציה מבוייתת תחת תנאים שיהפכו את האדם לעבד לשלטון האלים. בכך תובטח ה”דבריות” של האדם ושקיפותו” (עמ’ 224). גור-זאב גורס שזוהי תוצאה של קביעת חיץ בין ישו והאנטי-ישו, גוף ורוח, משמעות מול חוסר-משמעות ועוד. הוא קורא לנו למצוא ערכים “ראויים” במצב של העדר משמעות והעדר האלוהים.

“חינוך הוא הייצור של סובייקט אנושי כאובייקט של נורמליזציה. זוהי אלימות מטפיזית מסוג מיוחד…חינוך מנרמל הוא אלים מבחינה זו שהוא מייצר אדם שהוא מנותק מהאחריות שלו עצמו להפוך למישהו…[חינוך זה] יוצר את האדם כמשהו. הוא מכונן ידע, ערכים, תודעה, עצמי ואחר…באמצעות הרודנות הבלתי מאותגרת וההופכת טבעית של החינוך המנרמל ה’אני’ והאישוש העצמי שלו הופכים למופע של ה’לא-אני’ של המערכת” (עמ’ 224). גור-זאב טוען שחינוך רוחני מסתיר את האלימות שלו ב”משאלת החיפוש הרוחני”.

“חינוך מנרמל אחראי ליצירת ידע “רלבנטי” בניגוד ל”לא-רלבנטי”, “אמיתי” בניגוד ל”כוזב”, “אנושי” בניגוד לחייתי, “טבעי” לעומת “לא-אנושי”” (עמ’ 225). חינוך מנרמל מבטיח את המובנות מאליה שלו עצמו ו”מרדים את ממד ההיות שמפרה את הכוח היצירתי החי…” (עמ’ 226). הוא מקבע את מבטך על המערכת ומונע את הטרנסצנדנציה מקולו שלו או אפילו מקולך שלך. אך, אין אפילו עצמי “אותנטי” לחזור אליו. גור-זאב לפיכך מציע “חינוך שכנגד” ש”מחוייב לאתגר את הניצחון ההיסטורי של אלימותו של החינוך המנרמל…יש לחשוף את הדומות” (עמ’ 226). מקורותיו של חינוך זה מצויים בפרוייקט הביקורתי של הנאורות שהציע “גישה גלותית” ששוללת כל גירסה של דתות מנרמלות. יחד-עם-זאת גור-זאב מבקר גם את המסורת הזו עצמה שלא קיימה את הבטחתה. “חינוך שכנגד אפשרי רק בעולם שהוא פוסט-פילוסופי וחד-שפתי, השקוע במצב של חוסר-בית, ללא אלוהים, סמכות, קונצנזוס מרגיע או כל מופע לא-אנושי אחר של חינוך מנרמל” (עמ’ 228). בסופו של דבר התרבות של המודרניות ייצרה עוד אופנים של נורמליזציה. הגרסאות ההגמוניות העכשוויות של ה”רוחניות” “הן חלק מן ההיגיון של תעשיית הצריכה והייצור הקפיטליסטית” (עמ’ 229). הן יוצרות נראות של “החיים הטובים”.

גור-זאב קורא לנו לנטוש לחלוטין את המשמעות. המחנך צריך להיות מזוהה עם “האינסופיות של חוסר-משמעות מוחלט…רק באינסופיות של חוסר המטרה וחוסר המשמעות נמצאת האפשרות לאחדות עם האחד, עם הכול-יכול, עם הכוח שקורא לנו לתגובה, ומאפשר לנו להגיע לאמת של ההיות תוך שאנו מתנגדים לשאלת האמת ולתהום של הטרנסצנטדנציה אל מעבר לחוסר המשמעות. רק כך נוצרת (אשליה של) משמעות, טרנסצנדנציה, ומוות ראוי” (עמ’ 231). “התהום שבין חוסר משמעות לאמיתות המקריות-הגמוניות של ימינו מגושרת על ידי המושג של האלימות. חינוך שכנגד יכיר באלימות אך יציע אהבה” (עמ’ 231). גור-זאב מציע לפיכך לחגוג את האלימות בחינוך פוסט-מודרני שנוטש מושגים כ”פוטנציאל אנושי”. “הוא מאפשר לנו להפוך לשונים ממה שהנחו אותנו להיות” (עמ’ 232). ועדיין, עבור גור-זאב חינוך לרוחניות נותר בלתי אפשרי כמעשה אנושי, אם אני מבינו נכון. כלומר, כל מעשה אנושי הופך להטלה של משמעות שהיא בסופו של דבר מקרית. האלטרנטיבה שהוא מציע של חינוך-שכנגד לא יכולה להתקיים כחינוך רוחני, משום שכל ניסיון לאצטלה כזו יקשור רוחניות בהכרח למשמעות מסוימת. הוא מציע לפיכך “שאל לנו להמעיט בערכו של חינוך לרוחניות ולו בלבד שהוא מאפשר לנו תובנה כזו של מקומנו” (עמ’ 232).

Gur-Ze’ev, I. (2004). Contra spiritual education. in H. Alexander (ed.). Spirituality and ethics in education. Brighton: Sussex academic press. Pp. 223-232.

In this chapter Gur Ze’ev describes the relations between spirituality and his notion of counter-education. This conveys his radical critical and postmodern approach that can be mostly described as paradoxical. Gur Ze’ev eschews any form of resolution and depicts education as a violent act. The violence cannot be avoided but it can perhaps become more Enlightened as it abandons any attempt to disguise as meaningful.

“Spirituality is a special kind of readiness. It is a unique human quality of openness. Spirituality symbolizes the special human readiness to be called upon. As such spirituality is the presence of spirit in the human soul and body. It signifies the possibility of the human dwelling in the nearness of its essence, its telos…” (p. 223). According to Gur-Ze’ev this concept of spirituality has been a source of enslavement. “Currently, spiritual education is committed to imposing a strong illusion and forgetfulness of the love of life. It enables us to avoid facing the worldness and contributes to the subjectification of the human subject. It is especially good at helping people avoid transcendence by teaching a domesticated transcendence under conditions that will enslave the human being to the governing violence, and thus ensure a person’s invisibility or “thingness”” (p. 234). Gur-Ze’ev suggests that this is the consequence of drawing demarcations between Christ and anti-Christ, body and spirit, meaningful vs. meaningless and other. He calls us to find “worthy” values in meaninglessness and the absence of God.

“Education is the production of the human subject as an object of normalization. It is a special kind of metaphysical violence…Normalizing education is violent in the sense that it produces a human being who is detached from his or her responsibility to become someone… [it] creates the human as something. It constitutes the knowledge, the values, the consciousness, the self, and the Other…Under the naturalized, unchallenged tyranny of normalizing education , the “I” and its self-evidence become the manifestation of the “not-I” of the system” (p. 224). Gur Ze’ev suggests that spiritual education disguises its violence within “spiritual quests”.

“Normalizing education is responsible for the creation of “relevant” knowledge as opposed to “irrelevant” knowledge, “true” as opposed to “false” knowledge”, “truly human” as contrasted with bestiality, “merely natural” or “inhumane”” (p. 225). Normalizing education ensures its self-evidence, and “lull[s] to sleep that dimension of Being that enhances the living creative power…” (p. 226). It fixes your gaze on the system and prevents your transcendence from its voice or even your own. Yet, there is not even an “authentic” self to go back to. Gur Ze’ev thus proposes “counter-education” that “is committed to challenge the historical triumph of the violence of normalizing education…to unveil the Same” (p. 226). He finds the sources for such movement within the critical project of Enlightenment that offered a “diasporic perspective” that negates all versions of normalizing religions. Yet, he also critiques this tradition that eventually did not live up to its promise. “Counter education is only possible within a post monolingual philosophical world, within homelessness and from it, with no God, authority, appeasing consensus or other inhuman manifestations of normalizing education” (p. 228). Eventually the culture of modernity yielded more forms of normalization. Today’s hegemonic versions of “spirituality” “are part of the logic of the capitalistic production and consumption industry” (p.229). They are but guises of “the good life”.

Gur Ze’ev calls for a complete abandonment of meaning. An educator should identify with the “endlessness of total meaninglessness…It is only within the infinity of its aimlessness and meaninglessness that he or she finds the possible union with the One, with the omnipotent, with the power that calls upon us to respond, to approach the truth of Being, while refusing the question of truth and the abyss of transcendence from meaninglessness. Only as such it creates (the illusions of) meanings, transcendence, and worthy death” (p. 231). “The abyss between meaninglessness and the hegemonic-contingent truths and meanings of today is here bridged by the concept of violence. Counter-education will acknowledge it but will introduce love” (p. 231). Gur Ze’ev thus calls for a celebration of violence within a post-modern education that abandons “human potential”. “It enables us to become different from what we have been directed to become” (p. 232). Still, for Gur-Ze’ev education for spirituality remains impossible as a human endeavor, if I understood correctly. That is, for all human endeavors become an imposition of meaning which is contingent eventually. His alternative counter-education cannot dwell within education for spirituality, for any attempt to carry such name will tie spirituality to certain meanings. He suggests that “we should not underestimate education for spirituality even for giving us that much” (p. 232).

נכתב ע"י: גור-זאב אילן.
דילוג לתוכן