מספר פריט : 1700

בשלח

מספר פריט : 1700

לפני 64 שנים קרה נס.

זהו נס שאינו נופל לדעתי מהנס המיתי האולטימטיבי של חציית ים סוף, ואולי אפילו עולה עליו: עם מוכה, מושפל ושבור שב הביתה והקים מדינה.

הנס הגדול לא קרה באו״ם בכ״ט בנטבמבר 1947. הנס קרה בשנים שלפני ועוד יותר בשנים שאחרי.

לא היה זמן לבצק להחמיץ. גם לא היה זמן להתאבל על ההשמדה של אבא ואמא, על גסיסתם האכזרית של נשים וילדים, של גברים ותינוקות, סבים וסבתות.

כמו בפרשה שלנו הכל סגר עלינו מסביב: פלישה צבאית מכל עבר, אימברגו עולמי, ואין יותר לאן לברוח. עם של פליטים רדופים חצה ימים ומדבריות, ושינה בנשימה עצורה את גורלו, גורל שאבותיו לא העזו לשנות מאז 135 לספירה.

כמו בפרשה שלנו, אם יש דבר אחד שהעם הזה ידע לעשות טוב, זה לשיר. שירי קוממיות, שירי הלל, שירי אהבה בצל המלחמה, שירי ערגה למולדת הישנה-חדשה, ״שירי ארץ ישראל״.

כמו בפרשה שלנו, עברו רק 64 שנים מאותו נס גדול ואיש אינו מדבר על הנס, וליתר דיוק, איש אינו זוכר אותו ככזה. היותנו כאן נראית לנו כל כך מובנת מאליה. כאילו תמיד הייתה כאן מדינה יהודית, דמוקרטית, מתקדמת ונאורה.

כמו בפרשה שלנו, את תודעת הנס החליפה הביקורת והציניות.

אבל בעיקר, התלונות.

זו אינה פרשת של שבוע. זו פרשה נצחית של נפש האדם.

שמות ט״ז (מיד לאחר חציית ים סוף ושירת הים): ב וַיִּלּוֹנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר.  ג וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-ה׳ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע  כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

נפט לא היה כאן. כמו נרקמה מזימה בין שכנינו לבוראנו, שהחלב והדבש שהובטחו לנו יזלגו מהארץ הזאת אל שכניה. שהם ייהנו מאוצרות הטבע, ואנחנו נהנה מהשירה.

אבל גם ללא נפט, עם העבדים העלוב הזה יצר לעצמו שפע כלכלי שכמותו לא ידעו אבותיו.

אבל מאין בא השפע? מאין בא כל שפע שהוא?

״ד וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל-מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ…״.

אבל אז מגיעה תוספת תמוהה: ״…לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ״! כלומר, אמטיר שפע גדול מאוד, בכדי להעמיד אתכם בניסיון. השפע הכלכלי, הוא ברכה גדולה. אבל יותר מכל, מסתבר, הוא גם הנסיון הגדול מכולם: ״הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא״.

כי יש שפע כלכלי שנקרא ״סיר הבשר״, ויש שפע כלכלי שנקרא ״לחם מן השמים״.

מה ההבדל בינהם?

ההבדל הוא תודעתי בלבד. לא כמותי ולא גסטרונומי. הבשר והלחם הם בעיקר בראש, ואולי בעצם בלב. בין שפע, שהוא תוצר של עבדות, לבין השפע של בן החורין, מפריד ים. כשבצידו האחד של הים נמצא סיר של בשר, הבצלים והשומים, הקישואים ומיני מאכלים נוספים. בצידו השני, לחם מן השמיים, חלב ודבש. מה שמחבר בין שניהם זה הגעגוע: בן החורין מתגעגע לטעמו הבלתי נשכח של סיר הבשר, העבד כמהה ללחם השפע המסתורי שיורד מן השמים.

יד וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל-פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל-הָאָרֶץ. טו וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה-הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה.  טז זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ  עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ.  יז וַיַּעֲשׂוּ-כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט.  יח וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר  אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ לָקָטוּ.  יט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם  אִישׁ אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר.

המן הפלאי שבמדבר הוא אחד השחקנים הראשיים בסיפור המסע המופלא של בני ישראל. הוא השחקן המרכזי במסע חייו של כל אדם. המן מספר לנו שתמיד יש לנו די, אולי אפילו יותר מדי וצריך להיזהר לא להתפתות לאגור. לא צריך אפילו פנסיה, כי יהיה מספיק גם מחר. רק ביום ששי מותר ואף צריך ללקט ליום נוסף, ליום השבת. המן מעניק ליום השבת את משמעותו האמיתית: יום שבו אנחנו יודעים, סומכים ובטוחים, שיש לנו כל מה שאנחנו צריכים. שחיינו שלמים, בדיוק כפי שהם.

ואולי זו ההגדרה לחינוך לרוחניות: להכיר את שני פניו של השפע. שניהם  מניעים אותנו קדימה, שניהם מייסרים אותנו, ושניהם גם מנחמים אותנו: לדעת לזהות בתוכינו את הגעגוע לסיר הבשר מחד, ולהכיר את הכמיהה ללחם שבא מן השמים מאידך. לזהות מתי מטריפה אותנו תודעת החסך התמידי, שאף פעם לא די לה, שלוחשת לנו תמיד שלעולם אין לנו מספיק. ומתי אנחנו חווים ש״לֹא הֶעְדִּיף (כלומר לא ביקש עודף/עוד) הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר (כלומר, לא חסר לו). אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ (על פי צרכיו) לָקָטוּ״.

רובנו הולכים למקרר הגשמי כדי להשקיט רעב רוחני. אבל בואו גם נפרגן לעצמנו: רובנו מכירים את העונג המופלא של לחם שבא מן השמיים.

העולם המערבי שבע, כפי שלא היה מעולם. והוא רעב ומורעב לעוד, כפי שלא היה מעולם.

״הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה׳, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ. לֹא-רָעָב לַלֶּחֶם, וְלֹא-צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם-לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳״. (עמוס ח, י״א).

מכירים את הרעב הזה? מכירים את הצמא הזה?

זו היא מלאכתנו! 64 שנים חלפו מאז הנס הגדול. ובינתיים רעב כבד הושלח בארץ, וכבר שנתיים לפחות הארץ רוגשת. אבל האם מאות אלפי המפגינים שדרשו להוזיל את מחירי הדיור והקוטג׳ (וטוב שכך), שבחרו ״יש עתיד״ בהמוניהם (וטוב שכך), האם הם באמת יודעים למה הם רעבים? האם הם, סליחה, אנחנו, באמת מכירים את ההבדל בין סיר של בשר לבין לחם מן השמיים?

64 שנים לנס הגדול. זה הזמן להביט סביב. לפקוח את עינינו. ולהתחיל ללקט את המן הרב שמקיף אותנו ללא סוף, שמורעף עלינו כל יום מחדש.

המשך שבוע מקסים. ניפגש בעוד שלושה שבועות.

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן