מספר פריט : 1695

ברקוביץ’-אוחנה וגליקסון (2014). המרחב של מצב תודעתי (ממת) – מודל מאחד של תודעה ועצמי

מספר פריט : 1695

ברקוביץ’-אוחנה וגליקסון (2014). המרחב של מצב תודעתי (ממת) – מודל מאחד של תודעה ועצמי

פרוייקט שאפתני זה הוא ניסיון ליצור מודל שמסביר מצבי תודעה באחדו את המרכיבים של זמן, מודעות ורגש כמולידים תחושות עצמי שונות בכל רגע נתון. המודל מנסה בכך גם להסביר מצבי תודעה מותמרים כאלה שמעוררים בחוויה מדיטטיבית. מודל זה הוא נוירופנומנולוגי והוא מעוגן בפילוסופיות ותיאוריות קוגניטיביות שגורסות כי הקוגניטציה מגולמת בגוף. לפיכך המודל כולו מעוגן באופן מהותי בגוף. בקצרה, המודל מבוסס על שני עיגולים קונצנטריים סביב הגוף המסמנית את גבולות החוויה באמצעות שלושה ספקטרומים: מודעות (מהעדר למודעות גבוהה), זמן (מן ההווה, לנדידה בזמן), ורגש (מנעים ללא נעים ובדרגות עוררות שונות). המערכת כולה היא דינאמית ובה מצבי תודעה קודמים מהווים גורם המשפיע על התארגנותם של מצבי התודעה הבאים.

התודעה מוגדרת כאן כ”מרכיב נחווה של מצבים ותהליכים מנטאליים, אשר נעלם בזמן שינה ללא חלום, הרדמה או קומה” (עמ’ 3). תודעה ותודעה-עצמית קשורים אהדדי. הכותבים מסתמכים על ההבחנה של ג’יימס בין ‘עצמי’ (יודע סובייקטיבי, “נוכחות רגעית-מתמשכת” (עמ’ 4)), לבין ‘אני’ – כאובייקט הידיעה (מושג-עצמי, זהות אוטוביוגרפית). הם מציעים גם הבחנה בין עצמי מינימאלי ובו תחושת סוכנות, וחוויית אדם ראשון לא מושגית, לעומת ‘עצמי נראטיבי’ שמערב זהות אישית, רציפות לאורך זמן וחשיבה מושגית (גאלאגר, 2000). עצמי מינימאלי כרוך בתודעת ליבה שמייצגת את הכאן והעכשיו, ועצמי נראטיבי מקושר לתודעה רחבה שמשלבת עבר, עתיד ושפה (דאמאסיו, 1999, 2012). תודעת ליבה/עצמי מינימאלי בלתי-תלויים בתודעה רחבה/עצמי נראטיבי, אך לא להפך.

הכותבים מעגנים את התיאוריה כעת בתהליכים מוחיים. עצמי נראטיבי מומשג כתהליכי עיבוד של התייחסות עצמית המזוהים עם אזורים בקו האמצע (כלומר, קורטקס אמצעי פרה-פרונטאלי, פוסטריור סינגולט קורטקס, פרקוניוס). עצמי מינימאלי מזוהה עם תהליכי עצמי ספציפיים (כמו, תחושת עצמי כסוכן של התפיסה, פעולה, קוגניציה ורגש). אלו קשורים באזורים קורטיקליים המזוהים עם אינטגרציה של תחושה-תנועה ותחושת גוף (למשל, באזור האינסולה). חלוקה זו מתייחסת לחלוקה נוספת בין: (1) מערכת אינטרינסית (DMN) המכוונת פנימה. ו (2) מערכת אקסטרינזית המכוונת החוצה.

      הכותבים מתארים כעת את המודל כמבוסס על שני מעגלים קונצנטריים סביב הגוף. תודעת ליבה/עצמי מינימלי נשענים על הגוף, ותודעה רחבה/עצמי נראטיבי נשענים על תודעת ליבה. חשיבה מושגית, שפה, זכרונות ודמיון נשענים על ייצוגים מנטאליים, ולא על חוויה תחושתית ממשית.

המודל מציע שלושה ממדים פנומנולוגיים: זמן סובייקטיבי (הנע בין עבר לעתיד), מודעות (הנעה בין נמוכה לגבוהה), ורגש (נע בין נעים ללא נעים). הכותבים מתארים כל אחד מן הממדים:

א.     זמן – קשור ישירות לתודעה. אך ישנן שתי ספירות במודל שבהן הזמן מוחש אחרת: קטיגוריה אחת היא התפיסה המיידית (< 3 שניות), והשניה היא התחושה המודעת של לחיות את העבר או את העתיד (> 10 שניות(. במקרה השני המודעות נפרדת מן הגוף (שתמיד חש את העכשיו). “היא כוללת ייצוגים מנטאליים של “עכשוים” אחרים, הנחיים שוב או מדומיינים” (עמ’ 7). היכולת המנטאלית לנוע בזמן מייצרת זיכרון אוטוביוגרפי כשהיא כרוכה בעבר (קונוויי, 2009), וזיכרון עתידי כשהיא קשורה בכוונות עתידיות (גליקסון ומיסולובודסקי, 2006(. תגובות גופניות יכולות להגיע מיד לאחר זכרונות או דמיונות חזקים ולתת תחושה של “חוויה” ממשית ב”כאן ובעכשיו” (גילברט וווילסון, 2007). סטימולציה כזאת חוסמת את הגירויים הסביבתיים, ומעניקה חוויה של נפרדות מן הסביבה. הקטיגוריה השניה של זמן מתייחסת לחוויה מיידית של זמן ההווה (>3 שניות). החוויה של שינוי נוצרת מתוך אפיזודות של תודעה שאין להן משך זמן, אך התוכן שלהן מתכתב עם עבר ועתיד. הכותבים מתחקים אחר גאלאגר וזהבי (2008) (אשר נשענים על הוסרל) וטוענים כי, “תפיסה לא יכולה להיות תפיסה של מה שקורה עכשיו בלבד, אלא חייבת לכלול גם החזקה של מה שבדיוק-עבר ותחזית לגבי מה שעתיד להתרחש” (עמ’ 8).

ב.      מודעות – היא “החוויה הסובייקטיבית של תופעות פנימיות, תפיסה של שדה של אירועים פנימיים או חיצוניים שחובקים את המציאות של אדם בכל רגע נתון (כהן, ודנט, 2011, לוריס, 2005)” (עמ’ 9). מודעות מקוטלגת לשני סוגים (בלוק, 1995, 2007): מודעות אקסס (access) – שניתן לדווח עליה ודורשת תשומת לב. ומודעות פנומנולוגית – חוויה פרטית של אדם ראשון שמתרחשת ללא מודעות או עם מעט מודעות (קוידר, דה גרדל, סקור ודופו, 2010). מודעות היא גם תופעה מדורגת (קוידר ואחרים, 2010) – הנעה בין מודעות רחבה (כל הרמות הרלבנטיות נגישות לעיבוד) – להעדר מודעות (כל הרמות אינן נגישות). בין אלו מתקיימות רמות שונות של מודעות חלקית המשלבת מודעות ברמה מסויימת עם העדר מודעות לרמות עיבוד אחרות. הכותבים מבחינים בין מודעות מושגית ללא מושגית (קפיטן, 2006). הם מתארים מודעות (לא רפלקטיבית) מסדר ראשון (גאלאגר וזהבי, 2008) כ”מודעות מובלעת וישירה לחוויה, הקודמת לכל רפלקציה אודות החוויה. במצב זה, על פי מורין (2006), אדם יהיה קשוב באופן ישיר לקלט מן הסביבה ויעבדו ללא פירוט מושגי של האירועים המנטאליים שמתרחשים. האורגניזם יהיה מוטמע כולו בחוויה. מצבים אלו מלווים בתשומת לב לקלט חיצוני כתהליך מלמעלה למטה (צ’ון ואחרים, 2011)” (עמ’ 10). מצבים כאלו מזוהים עם תודעת ליבה/עצמי מינימאלי. לעומתם, מצבי תודעה רחבה/עצמי נראטיבי מעורבים במודעות (רפלקטיבית) מסדר שני (גאלאגר וזהבי, 2008). “זהו מצב של מודעות מחפצנת, מפורשת ומושגית, שמלווה בתשומת לב ממוקדת על גרויים המחוללים באופן פנימי (צ’ון ואחרים, 2011). במצב זה אדם קשוב באופן ישיר לחוויה הקוגניטיבית עצמה. המצב מתואר על ידי מורין (2006), כיכולת של אדם להפוך להיות האובייקט של תשומת הלב של עצמו. תהליך זה מתרחש כשאורגניזם אינו מתמקד בסביבתו אלא על פנימיותו. במצב קיצוני מדובר במודעות-על של היות מודע למודעות (מורין, 2006)” (עמ’ 10). המודל מציע שני כיוונים סימולטניים, תודעה רחבה ותודעת ליבה. אלו בדרך כלל אנטגוניסטיים, כלומר לאדם יש מודעות אך ורק לפנומונולוגיה המיוחסת לאחד מהם בכל רגע נתון. באותו זמן השני נותר מתחת לסף המודעות. המוח נע בין שניהם כל העת – מעיבוד חיצוני לעיבוד פנימי. המרחב המוחי שהוא אקטיבי יותר קובע למה נהיה מודעים. מדועות מסדר שני ותודעת נודדת מיוחסים ל DMN (מערכת ברירת המחדל).

ג.      רגש – “רגש ותודעה נחשבים על ידי רבים לבלתי נפרדים (דמאסיו, 1999, פנקספ, 2005)…וזאת משום שכל מצב תודעה מאופיין ברגש מסוים. אפילו ייצוגים תפיסתיים של אובייקטים יומיומיים נושאים בחובם ממד אפקטיבי עדין (לברך, בר, בארט וטאר, 2012)” (עמ’ 11). במילותיו של סרל (1994, עמ 7) “חלק מכל חוויה תודעתית נורמלית הוא מצב רוח שחולש על החוויה. מצב רוח כזה לא צריך להיות בעל שם מיוחד כמו דכאון או התעלות, אך תמיד יש טעם כלשהו לכל מצב תודעתי”. מוסכם כי מצבי רגש הם בעלי מאפיינים מנטאליים ופיזיים. הכותבים מתייחסים לאלו כערכיות (תחושה סובייקטיבית בין נעים ללא נעים) המיוחסת לתודעת ליבה/עצמי מינימאלי וכעוררות (מידת העוררות הגופנית) המיוחסת לתודעה רחבה/עצמי נאראטיבי.

כוחו של מודל CSS כרוך בכך שהוא מסוגל להסביר מצבי תודעה מותמרים. מצבים אלו מוגדרים כאן כסטיות מתחושת העצמי הנרטיבי הרגילה (עמ’ 14) ואלו קשורות ישירות להקשר של “רוחניות” בו עוסק אתר זה. במאמר זה הכותבים דנים במצבים מותמרים שבהם נחווה מצב של אינטגרציה היררכית (למשל, ‘העדר עצמי’, ‘טרנספרסונאליות’, או טרנסצנדנציה). מצבים אלו חורגים מהמצבים הקונבנציונאליים שמתאר המודל שבהם תודעת ליבה/עצמי מינימאלי ותודעה רחבה/עצמי נרטיבי הם אנטגוניסטיים. הכותבים חוקרים 4 אפשרויות פנומנולוגיות שמאפיינות מצבים אלו דרך בחינת מצב ‘זרימה’ ו’מדיטציה’. 4 אלו הם:

“א. מעבר אל עבר תודעת ליבה/עצמי מינימאלי כנגיש יותר למודעות.

ב. ‘אינטגרציה’ של תודעת ליבה/עצמי מינימאלי עם תודעה רחבה/עצמי נראטיבי

ג. פעילות מוחית גבוהה המקושרת לתודעת ליבה/עצמי מינימאלי, ומנגד פעילות מוחית נמוכה באזורי תודעה רחבה/עצמי נראטיבי.

ד. סינכרוניזציה מוגברת בין שתי המערכות האנטגוניסטיות” (עמ’ 14).

“זרימה היא מצב שבו אדם המבצע פעילות נטמע בתחושה של מיקוד אנרגטי, מעורבות מוחלטת, והנאה מן התהליך שבפעולה” (עמ’ 14). לפי צ’יקזנטמיהלי (1990, עמ’ 85) “מודעות עצמית עודפת” היא מכשול המקשה על חוויית זרימה משום שהיא “נעדרת את הזרימה הקשבית הנדרשת על מנת להתייחס לפעילות כמטרה בפני עצמה. יותר מדי אנרגיה קשבית נאבדת במודעות העצמית”. בדומה לכך הכותבים חוקרים מדיטציית מיינדפולנס ככרוכה בהתמרה של תהליכי עיבוד-עצמי. הן “זרימה” והן מדיטציה נמצאות כתומכות ב 3 מתוך 4 האפשרויות הפנומנולוגיות שהחוקרים הציעו על פי ממצאים ממחקרי מוח שונים אותם הם מציגים.

בחלקים הבאים במאמר הכותבים משווים בין המודל שהם מציעים לבין זה שהציע דמאסיו, ומדברים על מגבלות המודל וייתרונותיו. חלקים אלו אינם נסקרים כאן.

Berkovich-Ohana, A. and Glicksohn J. (2014). The consciousness state space (CSS) – a unifying model for consciousness and self

This ambitious project is an attempt to offer a model of consciousness states that unifies the components of time, awareness, and emotion yielding diverse senses of self at any given moment. The model also attempts to explain altered states such as evoked by meditational practice, in order to extend the understanding of potential states of consciousness. The model is a neurophenomenological one grounded in philosophies and cognitive theories that maintain that cognition is embodied. Henceforth the model is substantially grounded in a bodily orientation. Shortly stated, the model is constructed of two concentric spheres surrounding the body, that mark the boundaries of experience between 3 spectrums: awareness (from non-awareness to heightened awareness), time (from present moment to time travelling), and emotion (running form pleasant to unpleasant with differing degrees of arousal). The whole system is a dynamic one, in which previous states serve as determining factors in the next moment’s organization of experience.

Consciouness is defined here as “an experienced property of mental states and processes, which is lost during a dreamless deep sleep, deep anesthesia or coma” (p. 3). Concsiousness and self-consciousness are strongly intertwined. The authors rely on James’s distinction between “I” (subjective knower, “a momentary enduring presence” (p. 4)(, and “me” the object that is known (self-concept, autobiographical identity). They propose a distinction between a ‘minimal self’ (MS) that is endowed with a sense of agency, and non-conceptual first person content, and a “narrative self” (NS) involving personal identity, continuity across time, and conceptual thought (Gallagher, 2000). MS is associated with core-consciouness (CC) which reflects here and now, and NS is associated with extended consciousness (EC) that involves past, future thought and language (Damasio, 1999, 2012). CC/MS is independent of EC/NS but not vice versa. The authors now correlate MS and NS with neural processes. NS is conceptualized as self-referential processing associated with midline regions (e.g., medial prefrontal cortex, posterior cingulate cortex, precuneus). MS is associated with self-specifying processing (e.g., experiencing oneself as agent of perception, action, cognition and emotion). This is associated with cortical regions involved with sensorimotor integration and proprioception (e.g, insula). This division also applies to a division into (1) a system of inward oriented networks (the “intrinsic” or default mode network – DMN); and (2) a system of external-orientation (“extrinsic”).

The authors now depict the CSS model as relying on two concentric sphere around the body. CC/MS rely on the body, and EC/NS relies on CC. Conceptual thought, language, memories, imagination rely on mental representations, rather than on actual sensory experiencing.

The CSS model suggests three phenomenological dimensions: subjective time (spanning from past to future) 2) awareness – spanning from high to low. 3) emotion – spanning from pleasant to unpleasant). The authors now describe each dimension of the model in detail:

1)     Time – is directly imbued in consciousness. However there are two different spheres of the CSS in which time can be experienced differently: one category is immediate perception (<3 sec), the other is one’s conscious awareness when re-living the past or future (>10 sec). In the latter case awareness is decoupled from the body (that always experiences now). “It encompasses mental representations of other ‘nows’, relived or imagined” (p. 7). This ability to mentally travel in time yields autobiographic memory when concerned with the past (Conway, 2009) and prospective memory when concerned with future intentions (Glicksohn & Mysolobodsky, 2006). Bodily reactions can follow upon strong imagined or recollected images producing a feeling of actual “experience” in the “here and now” (Gilbert & Wilson, 2007). Such stimulation blocks environmental sensory stimulation, yielding an experience of sensory decoupling from the environment (Smallwood, McSpadden & Schooler, 2007). The second category of time entails immediate perception of the present moment (< 3 sec). Our experience of change is yielded by episodes of consciousness that lack temporal extension, but their content coordinates with past and future. The authors follow upon Galagher and Zahavi (2008) (who rely on Husserl) suggesting that, “A perception cannot merely be a perception of what is now, but must include a retention of the just-passed and a protention of what is about to occur” (p. 8).

2)     Awareness – is “the subjective experience of internal phenomena, a perception of the field of inner and outer events that encompasses one’s reality at any given moment (Cohen & Dennett, 2011, Laureys, 2005)” (p. 9). It is categorized into two types (Block 1995, 2007): access awareness – states that can be reported on, necessitating attention. And, phenomenal awareness – private first-person experience that occurs without (or with little) attention (Kouider, De Gardelle, Sckur & Dupoux, 2010). Awareness is also a graded phenomenon (Kouider et al, 2010) – spanning from expanded awareness (all levels relevant to processing are accessible) to non-awareness (all levels are not accessible). In between is parial awareness that combines awareness at some degree with unawareness at another level of processing. The authors distinguish between conceptual and non-conceptual awareness (Kapitan, 2006). They describe first-order (or pre-reflective) awareness (Gallagher & Zahavi, 2008) as, “an implicit and direct awareness to experience, prior to any reflection on the experience. In this state, according to Morin (2006), one will directly be attentive and process external input from the environment, without conceptual elaboration of the mental events that are taking place. Hence, the organism will be totally immersed in experience. These states are accompanied by top-down attention to external input (Chun et al., 2011).” (p. 10) The above are associated with core-consciouness/minimal self.

Conversely there are the extended consciousness/narrative self states that involve second-order (or reflective) awareness (Gallagher & Zahavi, 2008). “This is an explicit, conceptual, and objectifying awareness, which is accompanied by focal attention to internally generated input (Chun et al., 2011). In this state, one attends directly to the cognitive experience itself. It is described by Morin (2006) as the capacity to become the object of one’s own attention, a process that occurs when an organism focuses not on the external environment, but on the internal milieu. In its extreme form, it becomes meta- awareness, being aware that one is aware (Morin, 2006).” (p. 10). CSS posits two simultaneous trajectories, EC and CC. they are usually antagonistic, meaning that one has access awareness only to the phenomenology related with one of the trajectories. The other remains at a subthresfhold level. The brain alternates between these two. From internal to external processing. The neural space most active determines which one comes to awareness. Second order awareness and mind-wandering are associated with the DMN.

3)     Emotion – “Emotion and consciousness are considered by many to be inseparable (Damasion, 1999, Panksepp, 2005)…as each conscious state is endowed with some form of emotion, to the point that even the perceptual representation of everyday objects carries subtle affective tone (Lebrech, Bar, Barrett, & Tarr, 2012)” (p. 11). In Searle’s (1994, p. 7) words, “part of every normal conscious experience is the mood that pervades the experience. It need not be a mood that has a particular name to it, like depression or elation; but there is always what one might call a flavor or tone to any normal set of conscious states”. Emotion states are agreed to have mental and bodily features. The authors refer to them as valence (a subjective feeling of pleasantness or unpleasantness) associated with CC/MS and arousal (extent of bodily excitation) with EC/NS.

The power of the CSS has to do with its ability to explain alterations in typical states of consciousness. These are defined here as modifications in the regular sense of the narrative self (p 14) and become relevant specifically to the concept of spirituality explored in this website. In this paper the authors discuss altered states in which conditions of hierarchical integration are experienced (e.g., ‘no-self’, ‘trasnpersonal’ or ‘transcendent’). These stray from the model’s conventional states in which the trajectories of CC/MS and EC/NS are viewed as antagonistic. The authors explore 4 possible phenomenological manifestations of these altered states specifically within states of “flow” and meditation. These 4 are:

1) A transition towards the CC/MS trajectory being more available to access awareness;

2) An ‘integration’ of the CC/MS and EC/NS trajectories, phenomenologically;

3) Higher activity in the neural space related with the CC/MS and lower activity in the neural space related with the EC/NS;

4) Increased synchronization between the typically antagonistic networks.” (p. 14).

“Flow is a state in which a person performing an activity is fully immersed in a feeling of energized focus, full involvement, and enjoyment in the process of the activity” (p. 14). According to Csikszentmihalyi (1990, p. 85) “excessive self-consciousness” stands in the way of the experience of flow, as it lacks the attentional fluidity needed to relate to activities for their own sake”. The authors then explore mindfulness meditation as a practice that alters self-referrential processing. Both flow and meditation each correspond with three of the four phenomenological predictions listed above according to a number of neuroscientific studies presented.

In the next sections the authors bring, a comparison of their model with Damasio’s conception of consciousness and an assessment of the stregths and limitations of this model. These sections are not reviewed here.

Block, N. (1995). On a confusion about a function of consciousness. Behav. Brain Sci. 18, 227–287.

Block, N. (2007). Consciousness, accessibility, and the mesh between psychology and neuroscience. Behav. Brain Sci. 30, 481–498.

Chun, M. M., Golomb, J. D., & Turk-Browne, N. B. (2011). A taxonomy of external and internal attention. Ann. Rev. Psychol., 62, 73–101.

Cohen, M. A., & Dennett, D. C. (2011). Consciousness cannot be separated from function. Trends Cogn. Sci. 15, 358–364.

Conway, M. A. (2009). Episodic memories. Neuropsychol. 47, 2305–2313.

Damasio, A. R. (1999). The feeling of what happens: Body and emotion in the making of consciousness. New York: Harcourt Brace.

Damasio, A. R. (2012). Self comes to mind: constructing the conscious brain. New York: Pantheon Books.

Gallagher, S. (2000). Philosophical conceptions of the self: implications for cognitive science. Trends Cogn. Sci. 4, 14–21.

Gallagher, S., & Zahavi, D. (2008). The phenomenological mind: An introduction to philosophy of mind and cognitive science. New York: Taylor & Francis.

Glicksohn, J., & Myslobodsky, M. S. (2006). What it takes to remember the future. In J. Glicksohn & M. S. Myslobodsky (Eds.), Timing the future: The case for a time-based prospective memory (pp. 263-306). London: World Scientific.

Kouider, S., De Gardelle, V., Sackur, J., & Dupoux, E. (2010). How rich is consciousness? The partial awareness hypothesis. Trends Cogn. Sci. 14, 301–307.

Morin, A. (2006). Levels of consciousness and self-awareness: A comparison and integration of various neurocognitive views. Conscious. Cogn. 15, 358–371.

Panksepp, J. (2005). Affective consciousness: Core emotional feelings in animals and humans. Conscious. Cogn. 14, 30–80.

Searle, J. R. (1994). “The problem of consciousness” in Philosophy and the cognitive sciences, eds. R. Casanti, B. Smith, & G. White (Vienna: Holder- Pichler-Tempsky), 1–10.

Smallwood, J., McSpadden, M., & Schooler, J. W. (2007). The lights are on but no one’s home: Metaawareness and the decoupling of attention when the mind wanders. Psychonom. Bull. Rev. 14, 527–533.

נכתב ע"י: ברקוביץ' וגליקסון.
דילוג לתוכן