מספר פריט : 1662

ברואר, דייויס, גולדסטין (2013) מדוע כל כך קשה לשים לב או האם זה אכן כך? מיינדפולנס, שבעת מרכיבי ההארה ולמידה מבוססת תגמול

מספר פריט : 1662

מאמר זה מביא נקודת מבט מעניינת המשלבת פסיכולוגיה התנהגותית, למידה, ופילוסופיה בודהיסטית. תיאור זה מצביע הן על הדרך בה כדאי להורות מדיטציה והן על החיפוש אחר האושר באמצעות פרקטיקות מדיטטיביות כדוגמת מיינדפולנס.

“בלב תרגולים קליניים ורוחניים החל בהפגת מתחים ועד מימוש עצמי וטרנסנדנציה של העצמי, עומדת היכולת לשים לב ללא הסח דעת. אך, רבים, ואולי אף רוב האנשים המנסים את דרכם במים הללו ממהרים לחזור אל החוף ברגע שהמים הופכים אפילו בוציים במעט. הם אומרים לעצמם “זה קשה מדי” או “איני יכול להתרכז”, או “איך זה יכול להוביל לאושר, זה מרגיש ממש הפוך”” (עמ’ 75). אחד מן הכותבים מתאר חוויה שלו מריטריט מדיטציה. הוא לא הצליח לשכנע את עצמו שתשומת לב לדבר משעמם כמו הנשימה יכולה להוביל באופן כלשהו לאושר. הכותבים מציעים כי הפעולה של החזרת תשומת הלב פעם אחר פעם “עומדת בניגוד מוחלט לתהליך הלמידה שמבוסס על תגמול. בני אדם לומדים באופן הטוב ביותר דרך התנייה אופרנטית, שיוצרת קשר בין פעולה לתוצאה” (שם). הם פונים לדיאלוגים מהניקאיות הפאליות שבהם הבודהה מצביע על ההתנייה שלנו בין פעולה (היצמדות להנאות החושים) – תוצאה (הנאה) – תאווה לחזרה על הפעולה (השתוקקות). המעגל מחזק את ההרגל של רצייה עוד יותר ואיננו יכול להוביל לאושר מתמשך. הבודהה מלמד שרק כאשר הבין מה מביא אושר ומה מעצים סבל הוא הצליח לשחרר עצמו מהרגל ההשתוקקות. (אנגוטרה ניקאיה. III.101 בבודהי, 2005). ההוראה כאן, אם כך, היא ללכת בעקבות ת’ורנדייק (1898) וסקינר (1938): “הפסק את הפעולה שגורמת מתח ותרגיש טוב יותר באופן מיידי. במילים אחרות, קשור בין פעולה לתוצאתה, סיבה ותוצאה…תרבות הצריכה אף היא מושתתת על למידה-מבוססת-תגמול: פעולה מביאה לתוצאה, שמעצבת התנהגות. התננו את עצמנו להתמודד עם מתח בדרכים שבסופו של דבר מייצרות עוד מתח ולא משחררות אותנו ממנו” (שם). הטעות היא שאנו מזהים מתח כאושר. התפיסה שלנו אם כך מוטעית משום שאנחנו תופסים כאב כהנאה. הכותבים שואלים “אם מצבים של השתוקקות ששולחים אותנו לחפש סיפוק הם מצבים כואבים, איך זה שאנו מתמידים בהם או בוחרים בהם מלכתחילה? וכיצד תשומת לב ממוקדת בהווה יכולה לעזור לנו להשתחרר מהתנייה כזו?” (עמ’ 76). ההשתוקקות היא המפתח כאן. אם זו המוטיבציה שמאחורי הפעולה הפעולה תוביל לסבל. אותו טיעון תקף אפילו למדיטציה עצמה; “אם אדם מודט מתוך כוונה להפוך מצליח, מושך, עשיר, למשל, הוא יחוש את התוצאות של פיתוח הרגלים של השתוקקות” (עמ’ 77). בדומה לכך, אדם שמבקש לפתח ריכוז לשם ניצולו לפעולות של שנאה או דחייה (כמו הרג של מישהו) פעולותיו גם במקרה זה יביאו לסבל. “כשאנו מודעים באופן מובהק לכאב שטמון בחיפוש אחר סיפוק, איננו צריכים לחשוב על הדבר הנכון לעשותו. איננו צריכים להעריך מחדש את המצב, או להדחיק את רגשותינו, או לעשות כל פעולה קוגניטיבית, מלבל לדעת מה מכאיב ומא אינו מכאיב. אנו חשים שידינו שורפת, ובאופן מיידי אנחנו שומטים מידינו את הגחל החם. איננו צריכים אלא לשים לב” (עמ’ 77).

“המרכיבים הקריטיים ביצירת הרגל הם שלושה: (1) טריגר, (2) התנהגות, ו (3) תגמול מוגדר היטב שמחזק  את ההתנהגות” (עמ’ 77). לפי סקינר, “אירועים שנמצאים כמחזקים הרגל הם משני סוגים. חלק מהחיזוקים הללו כרוכים בהצגת גירוי של תוספת כלשהי לסיטואצהי – כמו, אוכל, מים, או מגע מיני. אלו נקראים חיזוקים חיוביים. גורמים אחרים נתפסים כמסירים משהו מן הסיטואציה – כמו, רעש חזק, אור מסנוור, קור/חום, או שוק חשמלי. אלו נקראים חיזוקים שליליים. בשני המקרים, האפקט של חיזוק  ההרגל הוא זהה – הסיכוי לתגובה עולה (סקינר 1953:73). באופן פשוט, אורגניזמים לומדים לנקוט יותר פעולות שתוצאותיהן חיוביות, ופחות פעולות שתוצאותיהן שליליות. באופן לא מפתיע אולי, דפוסי חיזוק אלו מתוארים בדיאלוגים בודהיסטיים. הכתבים מתארים תהליך למידה דומה באופן מוחלט להתנייה אופרנטית והוא מכונה “התהוות מותנית” (ברואר ואחרים 2012). בעוד שהאופן בו “התהוות מותנית” מתוארת בכתבים הבודהיסטיים הוא מורכב, במספר דיאלוגים מן הניקאיות העקרון יכול להיות ממומש “באופן פשוט על ידי עדות לפעולת ההתנייה ברגע הנוכחי, בתוך החוויה הסובייקטיבית של האדם” (אנאליו 2003: 111-109) (עמ’ 77).

הכותבים טוענים שהתיאוריה של שבעת מרכיבי ההארה (מיינדפולנס, חקרנות, אנרגיה, אושר, רגיעה, ריכוז ושוויון נפש) הם מסגרת להוראה של מדיטציית מיינדפולנס ולהיווכחות באמת של מכניזם ההתנייה שלנו. בשל העובדה שאנו נוטים להימנע מסבל, ברגע שאנחנו במצב של מיינדפולנס נתעניין באופן טבעי בתהליך של הסיבה והתוצאה וכך נשיג את מה שאנחנו מבקשים – אושר. איננו צריכים לעשות דבר מלבד להתבונן. התיאוריה של שבעת מרכיבי ההארה קובעת שהמרכיבים הללו עולים באופן טבעי כשרשרת שבה מרכיב אחד מוביל לזה שבא אחריו. פירוש הדבר שברגע שאנחנו מבססים מיינדפולנס, באופן טבעי נחקור את התופעות שעולות. בהקשרים מערביים מודגש הריכוז. כאן הטענה היא שיש להדגיש מיינדפולנס-תשומת לב, משום שחמישה שלבים אחרי ביסוס מיינדפולנס הריכוז יעלה בלאו הכי. אם אנו מייצרים את התנאים ל X נקבל את X.

הגישה המוצעת כאן היא אם כך להתחיל לשים לב איך מרגיש לנו להיות מוקסמים מדבר מה. נחוש אושר שמתוך הבאת ריכוז לאותו דבר. אז נוכל גם להעריך מהי התחושה בזמן מתח ושיפוטיות. קל מאוד לזהות איזה מן המצבים מביא יותר אושר, אנרגיה ופתיחות. על ידי הבאת תשומת הלב לרגע אנחנו יוצרים את התנאים לאושר.  “…ככל שנעשה זאת יותר, ניצור דפוס הרגל שישנה את השורשים הפסיכולוגיים  של הסבל, באמצעות תהליכי הלמידה מבוססת התגמול שלנו” (עמ’ 79). באופן בסיסי פירוש הדבר שאנחנו משתמשים במערכת רכישת ההרגל מבוססת התגמול שלנו על מנת ללכת אל מעבר לאושר-מבוסס תגמול.

הכותבים חותמים את המאמר במספר ממצאים ממחקרי מוח המדגימים את הקשר בין מיינדפולנס ואושר (וויטפילד-גבריאלי ואחרים, 2011, ברואר ואחרים 2011, 2012). הם ממליצים שבעת הוראת מיינדפולנס נתמקד באופן ישיר בתהליכים הטבעיים של למידה מבוססת-תגמול: “שים לב לטריגר (מתח) בצע את הפעולה (התעניין וחקור), קבל את התגמול (שים לב להנאה, רוגע, ריכוז ושלוות נפש), חזור” (עמ’ 80).

Brewer, J.A., Davis J.H., Goldstein, J. (2013).Why is it so hard to pay attention, or is it? Mindfulness, the factors of awakening and reward-based learning. Mindfulness 4(1), 75-80

This paper brings an interesting outlook that combines behavioral psychology, learning, and Buddhist philosophy. This account reflects both on the teaching of meditation and on the pursuit of happiness through attentional practices such as mindfulness practice.

“Core to many clinical and spiritual practices ranging from stress reduction to self-actualization to self-transcendence is the ability to pay attention in a non distracted manner. Yet, many, perhaps even a preponderance of people who wade into these waters quickly return to shore as soon as they become even a little muddied, saying to themselves and others, “this is too hard,” or “I can’t concentrate,” or “how can this possibly lead to happiness, it feels quite the opposite.” (p. 75). One of the authors describes a first-person experience of this in a meditation retreat. His mind could not be convinced that paying attention to a boring item such as the breath could lead to happiness. The authors then propose that working to return one’s attention time and again “runs counter to our natural reward-based mechanisms of learning. Human beings learn best through operant conditioning, pairing action with outcome” (ibid.). The authors draw on early dialogues from the Pali Nikayas in which the Buddha points to our conditioning of action (indulgence in sensual pleasure) – outcome (enjoyment) – desire to repeat the experience (craving). This cycle reinforces the habit of wanting more and cannot lead to lasting happiness. The Buddha teaches that it is only when he understood what indeed brings him happiness and what increases suffering was he able to free himself from habits of craving (AN. III.101 in Bodhi 2005). The injunction here is thus to follow Thorndike (1898) and Skinner (1938): “drop the action that is causing stress and you feel better immediately; in other words, pair action with outcome, cause with effect…The culture of consumerism is reward-based learning: action leads to outcome, which shapes and reinforces behavior. We have conditioned ourselves to deal with stress in ways that ultimately perpetuate stress rather than release us from it” (ibid.). Our problem is that we mistake stress for happiness. Our perception is thus flawed for we mistakenly perceive pain as pleasure. Thus the authors ask: “If the states of desire that perpetuate the search for gratification are this painful, how could we possibly hold on to them or even pick them up in the first place? And how could present-centered attention help us to let go?” (p. 76). Craving is the issue to be handled. If that is the motivation behind action it will invoke suffering. The same applies even to the practice of meditation itself; “one who meditates with the aim of becoming more successful, attractive, or wealthy, for example, will still experience the effects of cultivating habits of craving” (p. 77). Similarly one who seeks to cultivate concentration towards ends to be exploited in acts of hatred or aversion (i.e. shooting someone) this will give rise to suffering. “When we are fully and accurately aware of the pain involved in the search for gratification, we do not have to think about what is the right thing to do. We do not have to positively reappraise the situation, or suppress our feelings or do anything cognitive, besides knowing for ourselves what is painful and what is not. We feel that our hand is burning, and we instantly drop the coal. We just have to pay attention” (p. 77).

“The critical components for habit formation are threefold: (1) trigger, (2) behavior, and (3) clearly defined “reward” that reinforces the behavior” (p. 77). According to Skinner, “Events which are found to be reinforcing are of two sorts. Some reinforcements consist of presenting stimuli, of adding something—for example, food, water, or sexual contact— to the situation. These we call positive reinforcers. Others consist of removing something—for example, a loud noise, a very bright light, extreme cold or heat, or electric shock— from the situation. These we call negative reinforcers. In both cases, the effect of reinforcement is the same—the probability of response is increased” (Skinner 1953, 73). Simply put, organisms learn to engage more in activities that result in positive outcomes, and less in those that result in negative outcomes. Perhaps not surprisingly, these reinforcement models were observed as far back as the early Buddhist dialogs. These teachings describe a learning process remarkably similar to operant conditioning, called “dependent co-arising” (Brewer et al. 2012). While the way “dependent co-arising” plays out in Buddhist theory is complex, a number of dialogs in the Nikayas suggest that the principle can be realized “simply by witnessing the operation of conditionality in the present moment, within one’s own subjective experience” (Anālayo 2003: 109–110).(p. 77).

The authors propose that the seven factors of enlightenment: mindfulness, investigation, energy, joy, relaxation, concentration, and equanimity are a framework for teaching mindfulness meditation and for realizing the truth of our habitual conditioning mechanism. They propose that given our natural inclination to seek the elimination of suffering once we are mindful we will take interest in the natural process of cause and effect. We do not need to do anything aside from looking. The theory of the seven factors of enlightenment proposes that these factors arise naturally as one leads to the next. That means that once we establish mindfulness we then naturally investigate/take interest in that which arises. In Western contexts there is an emphasis on concentration. What should be emphasized is mindfulness – paying attention, for five steps later we will find concentration arising naturally. If we set the conditions for X we will encounter X.

The approach proposed here then is that the way to start is to simply notice what it feels like to be fascinated with something. We will encounter the joy of bringing concentration to something. Then we can consider what it feels like to be stressed and judgmental. It is quite easy to detect which situation is more joyful, energized and open. By bringing attention to the moment we set in motion the process that leads to joy. “… the more we do this, the more we set up a habit pattern to transform the psychological roots of suffering, using our own reward-based learning processes” (p. 79). Basically this means that we are using our own reward-based habit learning system to move beyond reward-based happiness.

The authors end the paper by demonstrating shortly some neuroscientific evidence of the relation between focus on mindfulness and joy (Whitfield-Gabrieli et al. 2011, Brewer et al, 2011 & 2012). They recommend that when teaching mindfulness we focus on instructions that directly rely on our natural reward-based learning processes:  “notice the trigger (stress) perform the behavior (become interested and curious), reward yourself (notice joy, tranquility, concentration, and equanimity). Repeat.” (p. 80)

Anālayo. (2003). Satipatthāna: the direct path to realization. Birmingham: Windhorse.

Bishop, S. R., Lau, M., Shapiro, S., Carlson, L., Anderson, N. D., Carmody, J., et al. (2004). Mindfulness: a proposed operational definition. Clinical Psychology: Science and Practice, 11(3), 230–241.

Bodhi, B. (2005). In the Buddha’s words: an anthology of discourses from the Pali Canon. Somerville, MA: Wisdom Publications.

Brewer, J. A., Worhunsky, P. D., Gray, J. R., Tang, Y. Y., Weber, J., & Kober, H. (2011). Meditation experience is associated with differences in default mode network activity and connectivity. PNAS. doi:10.1073/pnas.1112029108.

Brewer, J. A., Elwafi, H. M., & Davis, J. H. (2012). Craving to quit: psychological models and neurobiological mechanisms of mindfulness training as treatment for addictions. Psychology of Addictive Behaviors. doi:10.1037/a0028490.

Davis, J. H., & Thompson, E. (2012). From the five aggregates to phenomenal consciousness: toward a cross-cultural cognitive science. In S. Emmanual (Ed.), A companion to Buddhist philosophy. New York: Wiley

Ireland, J. D., trans. (2010). Dvayatanupassana Sutta: the noble one’s happiness (Snp 3.12). http://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/snp/snp.3.12.irel.html. Accessed April 23, 2012.

Skinner, B. F. (1938). The behavior of organisms: an experimental analysis. New York: Appleton-Century.

Thorndike, E. L. (1898). Animal intelligence: an experimental study of the associative processes in animals. Psychological Monographs: General and Applied, 2(4), 1–8.

Whitfield-Gabrieli, S., Moran, J. M., Nieto-Castan, A., Triantafyllou, C., Saxe, R., & Gabrieli, J. D. E. (2011). Associations and dissociations between default and self-reference networks in the human brain. NeuroImage, 55(1), 225–232. doi:10.1016/ j.neuroimage.2010.11.048.

נכתב ע"י: ברואר, דייויס, גולדסטין (2013).
דילוג לתוכן