מספר פריט : 1612

בלק

מספר פריט : 1612

עמיתים יקרים,
שנת הלימודים מסתיימת בקרוב. וגם לנו נותר עוד מפגש אחד מסכם. זה יהיה מפגש מיוחד, עם עבודה מעשית משמעותית לקראת המיזמים ההולכים ונבנים, ועם עבודת עומק רגשית שתשלח אותנו לקיץ אחר… שהרי הרגש הוא הגשר. הוא הכוח המניע בחיים. הרצון שלנו מתממש בעולם כאשר הוא מקבל ביטוי רגשי. רצון משותק, משמע חיים משותקים. רגש עצור, משמע חיים עצורים. רגש חי, משמע חיים מלאי חיות, וגשר לעשייה ברוכה בעולם.

וכמובן, שזה מתחבר לפרשת השבוע שלנו… כי השבוע קורה דבר מופלא: אנו מקבלים שיעור ייחודי בהפיכת קללה לברכה!

בלק, מלך מואב, מקבל דרישת שלום ממשה. משה מבקש לעבור בארץ מואב, ומבטיח שהעם לא ייגע במאומה, ואם כן, זה יהיה ברשות ובתשלום מלא. בלק לא מקבל את היד המשוטטת לשלום, אבל מצד שני הוא גם שמע על מסעות הכיבושים האחרונים של בני ישראל, והוא מבין שאין בכוחו לעצור את הנחיל הפולש לארצו. ואז הוא פונה לקוסם המפורסם ביותר במזרח הקדום, בלעם בן בעור, ומבקש ממנו לקלל את העם. הקללה נועדה להחליש את הפולש, כדי לאפשר לבלק להכותו ולהביסו. בלעם, הקשוב לקולו של אלוהים(!) מסרב בתחילה לצאת למסע. אבל לאחר הפצרות נישנות והצעה “שאי אפשר לסרב לה”, הוא נענע, אבל בתנאי שהוא חופשי לומר רק את מה שאלוהים שם בפיו. כשהוא יוצא לדרך האתון שלו רואה מלאך ונעצרת. בלק לא רואה אותו ומכה את האתון שתמשיך בדרכה. בסופו של דבר גם בלעם רואה את המלאך, ולומד על הדרך שיעור חשוב בענווה: יש דברים שאפילו אתון זקנה מסוגלת לראות ואתה, הקוסם הגדול, לא! בסופו של דבר בלעם בא לקלל את עם ישראל, שנמצא למרגלות ההר (שאגב, בכלל לא מודע לכך שקורית דרמה גדולה על ההר). אלא שהקללות הופכות לברכות, שכמותן איש לא ברך מימיו את עם ישראל, וכנראה גם לא יברך!

אז מה יש לנו כאן?

מלך מבועת שאסטרטגיית המלוכה שלו מושתתת על פחד. מלך, שמולך מתוך פחד, יבחר באסטרטגיה של קללה והחלשה. הוא יידכא את עמו, יילחם בסובביו, ויחסל יריבים. מוכר? ברור! אבל לאו דווקא מקריאה בעיתון על מנהיגים בני זמננו. אפשר פשוט להביט במראה.

האם ההתנהלות שלנו מול האחר, כל אחר שהוא, היא כזו שבבסיסה קללה או ברכה? האם אנו רואים אותו? שמחים בשמחתו – בין אם זה האחר הקרוב אלינו יותר ובין אם זה האחר הרחוק מאתנו מאוד; בין אם זה השכן שמאיים עלינו, ובין אם זה בן ברית?

בלק לא מבקש מבלעם שישמיד את עם ישראל. בלק מצפה שהקללה פשוט תחליש את העם וכך הוא יוכל להביסו בשדה הקרב.

זו מהותה של קללה: היא מחלישה!

ברכה לעומתה מחזקת!

בלק, המלך המפוחד, מבקש לקלל. מול עמדת הפחד עומדת עמה אחרת: האיכות האלוהית. האיכות האלוהית לא מקללת, היא יודעת רק לברך. זו דרכה של האלוהות. לברך! באלוהות אין פחד, והיכן שאין פחד גם אין קללה.

ברגע שנבראו החיים, נבראה הברכה: בסיפור הבריאה, נבראים בעלי החיים ביום החמישי והאדם ביום הששי. גם את אלה וגם את אלה אלוהים מברך, והוא מברך אותם באותה ברכה בדיוק! “ויברך אותם אלוהים, ויאמר להם אלהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ (ולדגים, את הים)…”. כאילו אמר לנו: ברכתי אתכם בברכה האלוהית, ברכתי אתכם בחיים. הברכה האלוהית היא זו שמחייה את העולם. כעת, בני, לכו והרבו ברכה בעולם, הגדילו את החיות (ויטאליות) בעולם! בפרק הבא אלוהים מברך את יום השבת. מאז העם היהודי רואה בשבת את מקור הברכה, מקור החיות, מקור הויטאליות.

מצוות הברכה חוזרת על עצמה בפרשה השנייה בתורה, בברית שבין אלוהים לנח, לאחר המבול. ובפרשה שאחריה, כשדורך כוכבו של אברהם, היא מגיעה לשיא חדש. אברהם מצטווה לעזוב הכל וללכת, כי ייעודו היחידי הוא להיות ברכה בעולם! “ואברכך… והיה ברכה. ואברכה מברכיך… ונברכו בך כל משפחות האדמה”. אין ככל ייעוד אחר בחייו של אברהם, רק להיות ברכה, ולהרבות את הברכה בעולם.

הברכה הזאת עוברת מאב לבנו, והופכת להיות בסיס מורשת האבות: היו ברכה!!!

אבל לא קל להיות ברכה. החוויה הבסיסית ביותר שהאדם מכיר היא דווקא של פחד, של הישרדות. ממקום של פחד קשה לברך. הרבה יותר קל לקלל! קללה מחלישה את האחר. ואם אני מרגיש חלש ומפוחד, אפעל להחלשתו של האחר. אסטרטגיה של הישרדות, שסופה כליה.

פרשת בלק מלמדת אותנו שיעור גדול באופן שבו אלוהים פועל בעולמו: הוא מברך! והוא מבקש מאתנו לפעול כמוהו: לברך ולהיות ברכה. הפחד שלנו, רגשות הנחיתות שלנו, ההישרדות שלנו, הם שדוחפים אותנו לקלל, להחליש את החיים בעולם.

(במדבר כ”ד) א וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה’ לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל… [גם בלעם למד כאן, הברכה טובה, היא עדיפה על פני הקללה. ולא רק את עם ישראל. את הבריאה כולה.

ב וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו, וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים. ג וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:… ה מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

אז הנה ההזמנה, והיא פרקטית מאוד, אם כי קשה ומאתגרת: אם השיח הפנימי שלנו הוא כזה של קללה, כלומר, כזה שבא להחליש את האחר (וכמובן, את עצמנו), לבקר, להקטין, להמעיט, או לפגוע, מראה היא לנו שהפחד מנהל את חיינו. זהו רגע חשוב, כי טמונה בו הזמנה לאסטרטגיית חיים אחרת. אסטרטגיה של ברכה, של חיים, של ויטאליות, של אלוהיות.

אין, אבל ממש אין צורך לקלל. הקללה באה מעולם הפחד.

העולם נברא בברכה, והוא מתקיים בברכה, וכל עוד יהיו בו חיים שישפיעו ברכה על העולם, הוא כנראה ימשיך להתקיים.

שבת שלום ומבורך.

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן