מספר פריט : 1517

בהר, בחוקותיי

מספר פריט : 1517

יקרים,

המפגש האחרון היה נפלא (לעניות דעתי, כמובן…). שוב ראינו איך נוצרת שפה משותפת, איך המילים בוראות עולם, ואיך מנגינות מספרות לנו משהו על מהות חיינו.

שוב, איחולי מזל טוב לדניאל, מחכים לראותך שוב בינינו. החלמה מלאה לצבי, שכבר תקופה ארוכה מאוד מחלים מחוליו. רפואה שלימה גם למיכאל, מקווים שזה היה משהו קצר וחולף. החלמה מלאה גם לציפי, שכנראה קפצה יותר מדי פעמים על רגל אחת…

מי שלא מגיע מכל סיבה שהיא, אנא יידעו אותי.

וכבר מגיעה לה הדרשה לשבת…

נתראה ביום שלישי,

שבת שלום,

אלישע

בשעה טובה מגיע ספר ויקרא לסיומו. עברנו חודשיים מאתגרים למדי. קורבנות, כוהנים, אסונות, מחלות, טומאה וטהרה, קדושה וחולין, גילוי עריות, וכעת, לשתי הפרשות שביחד סוגרות את ספר ויקרא: בהר-בחוקותיי.

שתי מסורות ענק התחרו על עתיד העם היהודי. שני רבנים גדולים נאבקו על נשמתנו לפני 1,900 שנה. שניהם חפשו דרכים להפוך אותנו מעם של קסטות, בית מקדש וקורבנות, לאומה שוויונית, ערכית, מוסרית, אשר במרכזה מקומו של האדם בעולם. אבל כל אחד מהם ביקש לעשות את זה אחרת. אחרת לגמרי!

רב אחד ניצח, ועמו גם מורשתו כולה. את הרב השני אנחנו מזכירים כל בוקר בתפילת שחרית, אבל בפועל, הוא הפסיד במערכה ופחות או יותר נעלם מחיינו. היהדות שלנו היום היא נצחונו הגדול של רבי עקיבא. זה שנגנז הוא רבי ישמעאל.

מדוע אני מזכיר את העניין הזה?

משום ששתי הפרשות השבוע הן הפרשות האהובות ביותר על רבי ישמעאל.

הפרשה הראשונה, פרשת “בהר”, עוסקת ברובה המכריע בענייני שנת השמיטה (שבאה כל שבע שנים) ושנת היובל (שהיא שנת החמישים, לאחר שבע שנות שמיטה, כלומר, 49 + 1).

פרשת בהר פותחת האמירה הנפלאה: ויקרא כ”ה, א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה. ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. ז וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

תגידו, מישהו עוד זוכר שאנחנו עדיין למרגלות הר סיני??? מה, אחרי שקיבלו את התורה בני ישראל לא המשיכו במסע לארץ המובטחת? אז זהו שלא. כבר שנה שהם חונים למרגלות ההר, קיבלו את התורה, בנו משכן, הקריבו קורבנות, למדו חוקים כאלו ואחרים. אבל לא זזו. רק בספר הבא, ספר במדבר יתחיל המסע הגדול הביתה.

אבל אם כל הזמן הזה היינו למרגלות הר סיני, מדוע כבר כמעט ספר וחצי שהר סיני לא מוזכר? למה נזכרו בו כאן, עכשיו, ככה, לפתע פתאום?

אז זהו. גם רש”י תהה. כאן בדיוק הוא שואל את השאלה המפורסמת על הפרשה שלנו: ‘מה עניין שמיטה אצל הר סיני?’, או בעברית, מה הקשר בין הר סיני למצוות השמיטה, ומדוע התורה מזכירה לנו שאנחנו עדיין למרגלות הר סיני?

רבי ישמעאל נותן לנו הסבר מהפכני: הוא טוען שצירוף הפסוקים הללו מלמד אותנו שמצוות השמיטה והיובל הן תמצית התורה כולה!

אם רבי עקיבא טען ש”ואהבת לרעך כמוך” (מלפני שבועיים) זה העיקר, הרי שלשיטתו של רבי ישמעאל, השמיטה היא העיקר. או ליתר דיוק בשמיטה מתחילה הברית בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, והכל נגזר ממנה. השמיטה היא מהות הברית בין האדם לאלוהיו.

מדהים, לא?

סיום הפרשה לגמרי מאשש את הסברה של רבי ישמעאל. לאחר פירוט מקסים ומרגש של חוקי השמיטה והיובל, באים דברי הסיכום: ויקרא כ”ו, מה וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה. מו אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד-מֹשֶׁה.

סיום הפרשה כאילו אומר לנו, שהשמיטה היא היא הברית, היא היא הסיבה ליציאת מצרים, היא הסיבה לבחירה בעם ישראל, והיא תמצית החוקים והמשפטים והתורות שניתנו לעם ישראל בהר סיני.

תשאלו בודאי… למה??? למה השמיטה היא העיקר? אם כל הכבוד, אין דברים יותר חשובים??? למשל, “ואהבת לרעך כמוך”? אם שאלתם את השאלה הזאת, אתם בחברה טובה. גם רבי עקיבא חשב כך, ודרכו ניצחה!

התשובה ניתנת בצורה שלא משתמעת לשתי פנים בפרשה השנייה של השבוע שלנו, פרשת בחוקותיי. יתרה מזו, פרשת בחוקותיי מאששת סופית את עמדתו של רבי ישמעאל.

פרשת בחוקותיי מזהירה את בני ישראל שאם יישמעו לחוקים יהיה להם נפלא. אבל אם לא… מתחילה רשימה ארוכה של אסונות. השיא הנוראי ברשימת האסונות מגיע בסוף: גלות! מדוע גלות? ובכן, הפרשה נותנת סיבה אחת בלבד: כי לא קיימנו את שנת השמיטה, שהיא תמצית הברית. רק אם נגלה מן הארץ, אומרת הפרשה, תוכל הארץ סוף סוף ליהנות מהשמיטה המגיעה לה!!!

אבל הנה הסיבה האמיתית, בסיס תפיסתו של רבי ישמעאל: כג …כִּי-לִי הָאָרֶץ, כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.

רבי ישמעאל מזכיר לנו שאנחנו אורחים זמניים כאן. שאנחנו גרים. איננו בעלי הקרקע. שנת היובל מזכירה לנו שלמעשה, כלום לא באמת שלנו. כלום. הכול בהשאלה.

וזהו החופש האמיתי. זו היא יציאת מצריים השלימה.

זוכרים את ג’ורג’ אורוול מ”חוות החיות”, שתיאר את המאבקים החברתיים והמהפכות לצדק חברתי כהחלפת אליטה אחת באחרת?

פרשות בהר ובחוקותיי מציעות לנו שיש דרך אחרת. שלא כולם חזירים. אבל הדרך קשה! מאוד קשה! עובדה, אין כבר שנת יובל, וגם שנת השמיטה לא ממש מתקיימת.

כל עוד המאבק שלנו הוא מי ישלוט, “אנחנו” או “הם”, הרי שהפסדנו. לא להם הפסדנו, אלא לעצמנו, או אם תרצו, הפסדנו לו, ליושב במרומים. כי התעקשות על בעלות על מה שאינו שלך בהגדרה, הוא מקור להרבה כאב.

מאומה אינו שלנו, מזכיר לנו רבי ישמעאל. הכל זמני, הכל בהשאלה.

וזו תמצית הברית בין עם ישראל לאלוהיו, על פי רבי ישמעאל.

האירוניה היא, שאם נסכים לוותר על אשליית הבעלות על האדמה הזאת, הרי שמובטחת לנו ישיבה בטוחה ושלווה כאן בארץ, והיא תהיה “שלנו” לעד…

את הברית הזאת עוד לא ניסינו. מעיזים לנסות?

זו אולי עוד הגדרה של חינוך לרוחניות.

שנזכה להשתחרר מהאשליה המכאיבה שמשהו כאן שייך לנו. שנזכור שהארץ הזו היא שלנו כערבון בלבד, ויש לנו אחריות גדולה כלפיה וכלפי דייריה האחרים – באדם, בחי, ובצומח. אין פטור מאחראיות. אבל יש בהחלט פטור מלא מאשליית הבעלות.

שבת שלום, שבת דרור.

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן