מספר פריט : 1514

בהעלותך

מספר פריט : 1514

עמיתים יקרים שבת שלום!
אני תמיד תוהה אם יש חוט המקשר בין כל הנושאים בתוך פרשה מסוימת (והתשובה היא תמיד כן, כמובן).
אבל זה חמקמק, וכל פעם אני תוהה מחדש, האמנם? בפרשת בהעלותך זה מאתגר, כי זו פרשה ארוכה והנושאים רבים במיוחד:

העלאת הנרות אל מול פני המנורה;
הקדשת שבט לוי לתפקידם החדש והנצחי;
חג הפסח הראשון בהיסטוריה (כן, כן, חלפה שנה בדיוק מאז יציאת מצרים, ולראשונה חוגגים את יום השנה לחירות!);
ההתמסרות לענן: כשהענן עולה מעל אוהל מועד מקפלים את המחנה ומתחילים לנדוד. היכן שהענן חונה, שם מקימים מחדש את המחנה;
מצוות החצוצרות, לשם התכנסות, תנועה, מלחמה, חג ומועד;
עליית עמוד הענן בפעם הראשונה ותחילת המסע מהר סיני, לאחר חנייה של שנה שלימה;
סדר יציאת המחנות לדרך;
הפרידה הקשה מיתרו, חותן משה, שהיה להם “לעיניים” במסע שלהם;
תלונות בני ישראל והגעגועים לסיר הבשר והופעת השלוים;
בקשת משה לשחרור מהתפקיד שלו, ואלוהים בתגובה מאציל באופן חד פעמי מרוחו הנבואית על 70 מזקני העם, כדי לעזור למשה לשאת בנטל;
שני אנשים ממשיכים להתנבא בתוך המחנה, בניגוד להנחיות. יהושע מבקש ממשה לכלוא אותם, ומשה מגיב: “המקנא אתה לי? ומי ייתן כל עם ה’ נביאים, כי יתן ה’ את רוחו עליהם”!;
הזלילה המטורפת של בני ישראל את בשר השלו והמגיפה שבאה בעקבותיה;
מרים ואהרון מדברים אודות האישה הכושית שלקח משה ומתלוננים על היחס הנבואי המועדף שהוא מקבל מאלוהים. מרים נענשת בצרעת ומשה מתפלל להחלמתה. העם מחכה שבוע עד שמרים מחלימה ונאספת חזרה אל המחנה.

אז מהו חוט השני? הביטו שנית ברשימה.

נראה לי שהחוט המקשר בין כל הנושאים ממש זועק לשמים.

הנושא הוא האפשרות שישנו מצפן פנימי המוביל את האדם במסע חייו, דרך התחנות השונות שבדרך:

הנרות: זיהוי וזיכוך האור שהאדם מעלה מתוכו החוצה?

הלויים: בחירה של מנהיגות ראויה: בשם מי ומה הם מנהיגים את העם? מאין ולאן? מהו המצפן הפנימי שלהם?

החצוצרות: הקול שקורא לאדם לצאת, לבוא, להתכנס, לחגוג.

יתרו: העיניים הרואות את הדרך: מי רואה עבורך? עד מתי תזדקק לקביים של עיניים זרות?

פרשת השלו וקברות התאווה: מה האדם באמת רוצה??? למה הוא באמת רעב? כי הרי, “בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו” (בבלי, מסכת מכות י:). מהו רעב אמיתי? מה בין רעב לתאווה? (או במילים אחרות, מה באמת שולח אותנו אל המקרר?).

פרשת המתנבאים במחנה: הלואי כל אדם יילך בעקבות ההנחייה האלוהית האישית השורה עליו! כמה מצער, אומר משה, שלא כך הדבר!

קנאת מרים: העיסוק שלנו באחר ולא בעצמנו, כמחלה מדבקת ומסוכנת.

והשיא כמובן, הענן!!!: מה מוביל אותנו בדרך? מה מנחה אותנו במסע חיינו?

בפרשה שלנו אנו שבים אל המסע הגדול, מסע חייו של האדם. בודאי שמתם לב, שאנחנו שבים אל הנושא הזה פעם אחר פעם, כאילו זהו הנושא המרכזי של התורה, כאילו אין באמת נושא אחר: מהגירוש מגן עדן, דרך המבול של נוח והנדודים על פני הימים, ההתפזרות של דור הפלגה (דור מגדל בבל) ברחבי העולם, ה”לך לך” של אברהם מארצו, מולדתו ובית אביו, ה”ויצא” של יעקב מהאוהל של אמא, הגירוש של יוסף מאביו ומשפחתו, המסע של משה בתיבה, והבריחה שלו למדין, יציאת מצרים, וכעת המסע הארוך של עם ישראל העושה את דרכו הביתה.

האדם במסע. החיים הם מסע.

שתי שאלות קריטיות נשאלות בפרשת בהעלותך – אחת זועקת מהטקסט, והשנייה לוחשת לנו מתוך התורה כולה – מרגע הגירוש מגן עדן, ועד… עד ליום הזה ממש:

השאלה הראשונה, מתוך הפרשה: מה מוביל אותנו במסע? האם אנחנו קשובים לקולות הבוקעים מתוכנו? האם אנחנו מאירים באור שלנו? האם אנחנו מעיזים לראות את הדרך בעיניים שלנו? האם אנחנו הולכים בעקבות הענן האלוהי הלא ברור, הערפילי, המנחה אותנו בדרך? או שמא התקבענו ונתקענו בחנייה ממושכת מדי? האם אנחנו מוכנים לשאול את עצמנו, מה באמת אנחנו רוצים? אבל באמת!!! והאם אנחנו מוכנים לוותר על העיסוק באחר, ולהתמקד בעצמנו בלבד?
והנה השאלה המכריעה, לדעתי, השאלה שבוקעת לה בשקט בשקט מתוך התורה כולה: לאן בדיוק אנחנו הולכים? או ליתר דיוק, אולי כבר הגענו מזמן, ולא שמנו לב? אולי אין באמת לאן להגיע? אולי אנחנו כבר שם? כלומר, כאן? כלומר, בבית?

לדעתי הגענו. אבל אנחנו לא מוכנים להאמין בכך. ולכן המסע יימשך עוד 40 שנה. ועוד 40 שנה. ועוד 40 שנה….

ואולי בסוף ילדינו שאינם מכורים למסע יגיעו.

ברוכים הבאים ושבת שלום!

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן