מספר פריט : 1473

בא

מספר פריט : 1473

יקיריי,

אני מקווה שאתם נהנים מהיום החופשי שנתנו לכם. כמה מתאים שחופשת הסמסטר מתחילה דווקא בשבוע שבו עם ישראל יוצא מעבדות לחירות! מצד שני, קשה לי שדווקא השבוע, בפרשת השבוע החשובה ביותר בתורה כלה, אנחנו לא ביחד!

לדעת רש”י, זו הפרשה שבה התורה הייתה אמורה להתחיל! כל מה שקראנו עד עכשיו, נועד להכשיר את הקרקע לפרשה של השבוע הזה.

לכן ביום שלישי הקרוב, בשעה 9:30 בבוקר, אנא, הרימו כוסית לחיינו, ומלמלו את המילים: “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!”

השבוע, כאמור, אנחנו יוצאים ממצרים! אבל גם מניחים תפילין בפעם הראשונה! מקבלים שיעור ראשון בהורות: מצוות “והגדת” – לספר לילדינו איך יצאנו ממצרים, ולגדלם לתודעת חירות.

והנה השיא: בפרשה הזאת אנחנו מקבלים את המתנה הגדולה מכולן, את מתנת הזמן:

(שמות יב)  א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

בפסוק זה ממש מתחילה יציאת מצרים. לראשונה על ציר הזמן האדם לומד את רזי החירות. במילים אלה ממש עם ישראל מתחיל לספור זמן. בפרשה שלנו ממש עם ישראל מתחיל לחנך!

חינוך, זמן ורוחניות: אלה החומרים של הפרשה שלנו.

רבי יהודה הלוי (הריה”ל, בן המאות 11-12), חרט על לוח ליבנו את המשפט האלמותי, המשפט שמתמצת את מהות יציאת מצרים: “עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה’ הוא לבדו חופשי”.

הבוקר, בדרך לגן, ראינו את הטרקטורים המפעימים שכבר כמה חודשים עמלים על בניית פארק חדש וגדול בזכרון יעקב. יהונתן, שעוקב בדריכות אחר התקדמות העבודה, נזכר בערימת האדמה שהייתה כאן רק לפני חודש, וכעת היא מפוזרת יפה על פני כל השטח: “אבא, נכון אתמול בעוד שנה ראינו איך המשאית הענקיסטית הביאה את ההר הגדול של האדמה?”

האם הוא טעה?

בשבת בבוקר (לפני בעוד יומיים…), הבטחתי ליהונתן שאחרי צאת השבת אחליף לו את הסוללות ברכבת שלו. לכל שבת יש מוצאי שבת, ולקראת סוף ארוחת הערב, יהונתן חש עייפות גדולה, וביקש לרדת מהשולחן ולנוח על הספה. היה לו חשוב לוודא שאני אעיר אותו אם הוא יירדם: “אבא” הוא אמר כשהוא מסתכל על השעון במטבח, “תעיר אותי בשש ונחליף סוללה”. השעה הייתה רבע לשבע…

האם הוא טעה?

אמרתי לו “בסדר גמור חמוד”, והלכתי לרחוץ כלים. יהונתן כמובן נרדם על הספה… העברתי אותו למיטה שלו והערתי אותו למחרת בבוקר… קצת אחרי שש…

האם שיקרתי לו?

למרות שהיינו מאוד לחוצים בזמן בבוקר לצאת לגן (לא זמן יהונתן, אלא זמן אלישע), החלפנו את הסוללה של הרכבת, כי הבטחות צריך לקיים.

זה קרה כמובן בשש, לפי שעון יהונתן, ושבע ארבעים וחמש לפי השעון של כל המבוגרים שהשתעבדו מזמן לרודנות הזמן.

מצרים סגדה לאלוהי השמש (או בשמו המצרי, “רע” – כמה מעניין!). השמש היא מלכת ממלכת הזמן. לכן אפשר לומר שיציאת מצרים היא היציאה מהעבדות לשמש. בפרשה שלנו, אנחנו עוזבים את אלוהי השמש ועוברים לחיקה של תודעת זמן חדשה, זמן של התחדשות (“החודש הזה לכם“: חודש – מלשון התחדשות; לכם – בשבילכם, זמן סובייקטיבי שלכם).

קהלת אמר לנו ש”אין חדש תחת השמש”. ואכן, בתודעה של “זמן השמש” אין חדש, אין התחדשות, הכל חוזר על עצמו, הכל חסר כל משמעות (“הבל הבלים, אמר קהלת, הכל הבל”).

לכן גם שמו של אלוהי ישראל, אלוהי החירות (זוכרים, מפרשת וארא, זה שקראנו לפני – או אולי בעוד – שבוע?) הוא שילוב קסום של “היה, הווה, יהיה”. מכיוון שאין מילים להגדיר או להגות את מה שאינו נמצא במרחב הזמן, אין דרך לקרוא את שמו של אלוהינו. לכן אני לוקח לעצמי את החירות לקרוא לו “הויה”. החירות היחידה היא חירות ההוויה.

הויה הוא אלוהינו. ושמע ישראל: הויה אחד! כלומר, העבר ההווה והעתיד אחד הם!!!

ציר הזמן, התודעה ההיסטורית, תודעה של עבר, הווה ועתיד, היא פיקציה מתעתעת של התודעה.

רש”י, שאמר שבפרשה שלנו אפשר היה להתחיל את התורה, הוא גם זה שתבע את המושג הגאוני “אין מוקדם ומאוחר בתורה” (בפירוש שלו על מסכת פסחים, ו, עמוד ב)! כמה שהוא צדק כמובן! אין מוקדם ומאוחר בתורה, כי אין מוקדם ומאוחר בחיים.

בפסח נחייה במשך שבוע ללא חמץ, כי חמץ יש רק במימד הזמן. צריך 18 דקות לפחות (ח”י) כדי שחיטה תחמיץ בבואה במגע עם מים. כשהזמן הוא אחד (והוא אחד!) אין חמץ, אין כל החמצה כלל. כל ההחמצות מתפוגגות. ההחמצה היחידהקיימת בעבדות לזמן. לכן, “עבדי הזמן, עבדי עבדים הם…”.

בעוד (או אולי לפני…) שבועיים נקרא את המשפט הנפלא (בבקשה תראו לאט, זה המשפט החשוב ביותר בתורה): “אָנֹכִי הויה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי” (שמות כ, ב, הפתיחה לעשרת הדיברות).

כמחנך וכאבא, האם הייתי צריך לתקן את יהונתן? האם הייתי צריך לומר לו שהשעה כבר רבע לשבע, וכי השעה שש בערב כבר חלפה, ולא תשוב יותר לעולם, ושאם הוא רוצה לקבוע איתי משהו להמשך הערב, כדאי שיהיה מאוד מדויק, אחרת אני עלול להעיר אותו מחר בבוקר? האם היה עלי לתקן אותו ולומר לו שאת ערימת האדמה הביאו לפני חודש ולא בעוד שנה, ושהמילה “בעוד” בכלל לא מתאימה למה שקרה בעבר?

אל תדאגו, אני אבא טוב. אני עוד אלמד אותו לקרוא שעון, אקפיד אתו שישתמש נכון במושגי עבר הווה ועתיד, אחרת הרי, איך הוא ייצא לדייט יום אחד? איך הוא יקבע פגישה עם מישהי בלי שיש ביניהם תודעת זמן משותפת???

כהורה אחראי אני אלמד אותו את כל מה שהוא צריך לדעת כדי להתנהל בחיים: אני אתן לו את אלוהי השמש שירשתי מאבותיי, זה שהחברה האנושית משועבדת לו כבר הרבה מאוד  זמן. אני גם אספר לו על ההיסטוריה (ציר הזמן) של עמנו.

אל תדאגו, אני אוודא שהוא לא יישמע ממני יותר מדי על יהודה הלוי, עד שהוא יהיה בשל מספיק לגלות אותו בעצמו (כי בלאו הכי מי שעוד לא בשל לגאולה לא ייגאל). אני אתן לו לגלות בעצמו שבעצם אין עבר ואין עתיד, ובפועל אפילו אין הווה, כי ברגע שאומרים הווה, הוא כבר עבר…

אבל עמוק בליבי תמיד אתפלל, שהוא יגלה את האושר הגדול שבחירות מעולו של הזמן. שהוא יגלה שהוא לא צריך לנסוע להודו כדי להתרחק מהכל, שהוא יגלה שבשביל לצאת ממצרים לא צריך לעשות כלום! רק לפתוח הלב וליפול אל זרועותיו של אלוהי הנצח שברגע, אלוהי ישראל, אלוהי האחדות: הויה.

אבל בשביל זה הוא קודם כל צריך להכיר את מצרים… אין דרך קיצור.

נתראה בעוד לפני חודש…

חופשה נעימה!

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן