מספר פריט : 1453

ארתור זיונס (2006) אהבה וידיעה: חזרה ללב הלמידה דרך קונטמפלציה

מספר פריט : 1453

Zajonc, Arthur. (2006). Love and Knowledge: Recovering the Heart of Learning Through Contemplation. Teacher’s College Record, (108)9, 1742-1759

**ארתור זיונס

ארתור זיונס הוא מהמובילים של התנועה הקונטמפלטיבית בחינוך גבוה ובמדע. זיונס פיתח את הקריירה האקדמית שלו כפרופסור לפיזיקה באמהרסט קולג’. התרגול שלו עצמו מבוסס על האנתרופוסופיה וברבות השנים תרוגל זה הפך להיות חלק מהותי בקריירה שלו. הוא היה לראש איגוד התודעה המתבוננת בחינוך גבוה וכיום הוא ראש מכון התודעה והחיים (שניהם נסקרים כאן תחת ארגונים). פרסומיו הרבים בתחום הקונטמפלציה הם בגדר קריאת חובה בתחום והם מפגינים שילוב נדיר של רמה אקדמית גבוהה ולב רחב שהם פרי תרגול של 30 שנים.

ארתור זיונס (2006) אהבה וידיעה: חזרה ללב הלמידה דרך קונטמפלציה

מאמר זה מומלץ מאוד לקריאה.

במאמר זה זיונס מגדיר את האהבה כלב החינוך, ותרגול קונטמפלטיבי הוא הדרך להגיע למהות זו. מקורות ההשראה של זיונס הם גתה, רילקה, רודולף שטיינר, פארקר פאלמר ואחרים. על מנת לבסס את עמדתו החינוכית הוא מצטט את רילקה (1954, עמ’ 41): “לקחת את האהבה ברצינות, לשאת אותה וללומדה כמשימה, זה מה שאנשים [צעירים] צריכים…משימת העל שלנו, מבחננו האמיתי, העבודה שעבורה כל משימה אחרת היא אך הכנה, היא לאהוב את האחר. מסיבה זו אנשים צעירים שהם מתחילים בכל דבר, לא יודעים עדין לאהוב. הם צריכים ללמוד זאת. הם חייבים ללמוד זאת בכל מאודם, בכל כוחם, כשהם ספונים בליבם הבישן והבודד.” זיונס טוען “ידיעה…נותרת חלקית ומעוותת אם איננו מתרגלים אפיסטמולוגיה של אהבה במקום אפיסטמולוגיה של נפרדות” (עמ’ 1744). לפי זיונס תרגול קונטמפלטיבי הוא הפדגוגיה שמחוללת את בנו את הטרנספורמציה לעבר אפיסטמולוגיה כזו.

נקודת המוצא של זיונס היא פרגמאטית. הוא מכיר בנפרדות שבתפיסה היומיומית שלנו בהתבסס על סטיינר ועל רילקה. אך נפרדות זו היא “המחלה הרוחנית” משום ש”לחיפוש אחר זהות אינדיבידואלית נלווית אי ההזדהות עם אנשים אחרים, קבוצות אחרות והטבע” (עמ’ 1745). נפרדות זאת משמעה שאנו צריכים ללמוד לאהוב משום שהאהבה איננה מתהווה באופן אוטומטי. היא דורשת אימון מכוון (עמ’ 1754).

פדגוגיה: זיונס מתאר את הקורס “ארוס ותובנה” שהוא מלמד באמהרסט קולג’ בו הוא מבקש “לעורר” את תלמידיו לאפשרות שנמצאת מעבר לאינטלקט. לצורך כך הוא משתמש בשירה (טרנסצנדנטליסטים כמו אמרסון, ת’ורו ואחרים), תמונות של גינות זן ועוד. סטודנטים נדרשים להשלים משימות כתיבה קצרות משעור לשעור. כתיבה זו “איננה בריחה למחוזות הדמיון, ניתוח מדעי או פילוסופי – אלא רק פרוזה פשוטה, קשובה, מכוונת ותיאורית” (עמ’ 1752). משימות הקריאה מבוססות על מקורות מגוונים כמו: קפלר, רמברנדט, אוליבר סקס, נילס בור, ברברה מקלינטוק, אלברט איינשטיין, וורנר היזנברג, הטרובדורים, מרטון, רילקה, אליוט, אפלטון ועוד (עמ’ 1756-5). הוא מציג סוגי תרגול שונים: ריכוז פתוח לעומת ממוקד, אחיזה בניגודים, אהבה-עצמית, אהבה לאחר, אהבה לדבר. סטודנטים מגישים פרויקטים בסיום בהם הם נדרשים “לעצב מחדש את החינוך שלהם באמהרסט לאור הקורס שעברו, ולאור היחסים בין אהבה לידע” (עמ’ 1756).

רוחניות? הגישה של זיונס למדע מעוצבת באופן מובהק על ידי דמויות כגתה, אמרסון וסטיינר. הרקע של זיונס במדע ובתרגול קונטמפלטיבי מולידים את השילוב הטוב ביותר שאני לפחות נתקלתי בו של מדע, קונטמפלציה ורוחניות. באופן מעניין זיונס לא משתמש במילה רוחניות הרבה, אך סגנון הכתיבה שלו והמקורות עליהם הוא נשען ספוגים לחלוטין במה שהמושג מייצג. הוא פונה לקהל של מבוגרים בעיקר והשלכת הטיעונים שלו על עולם הילדים תדרוש עיון נוסף.

This paper is strongly recommended as one of the best conceptualizations of contemplative practice within higher education.

In this paper Zajonc raises Love as the essence of education, and contemplative practice as the practice with which this essence is approached. His sources (of “inspiration” would be the correct word in this case) are Goethe, Rilke, Rudolph Steiner, Parker Palmer and various others. To establish his educational point he cites Rilke (1954, p. 41): “To take love seriously and to bear and to learn it like a task, this is what [young] people need. . . . For one human being to love another, that is perhaps the most difficult of all our tasks, the ultimate, the last test and roof, the work for which all other work is but a preparation. For this reason young people, who are beginners in everything, cannot yet know love, they have to learn it. With their whole being, with all their forces, gathered close about their lonely, timid, upward-beating heart, they must learn to love.” Zajonc thus claims: “knowing…remains partial and deformed if we do not develop and practice an epistemology of love instead of an epistemology of separation.” (p. 1744). According to Zajonc contemplative practice is the self-transforming pedagogy that educates in such epistemology.

Zajonc’s starting point is pragmatic. He acknowledges separated-ness as fundamental to our common perception relying both on Steiner and on Rilke as his sources. Yet, this separated-ness is “a spiritual malaise” for “Our search for individual identity has the accompanying downside that we disidentify with other people, groups, and nature.” (p. 1745) This separated-ness means that we need to learn to love for it does not happen automatically and requires intentional cultivation. (p. 1754).

Pedagogy: Zajonc descirbes the course “Eros and Insight” he co-teaches at Amherst college in which he seeks to “awaken” his ivy-league students to the possibilities that lie beyond intellect. Towards this end he utilizes poetry (Transcendentalists Emerson, Thoreau, and others), Zen garden images, etc.. Students are assigned short essays from lesson to lesson. These essays are “no flights of imagination or sophisticated scientific or philosophical analysis—only simple, attentive, deliberate, and descriptive prose.” (p. 1752). Readings include a very rich and eclectic list: Kepler, Rembrandt, Oliver Sacks, Niels Bohr, Barbara McClintock, Albert Einstein, Werner Heisenberg, the troubadours, Merton, Rilke, T. S. Eliot, Plato (pp. 1755-1756). He introduces diverse forms of meditation including: sustained and open attention, holding contradictions, self-love, love of others, and love of the deed. Students’ final project was: “Redesign your Amherst education in light of eros and insight, in light of the relationship between love and knowledge.” (p. 1756)

Spirituality?: Zajonc’s approach to science is strongly shaped by figures such as Goethe, Emerson, and Rudolph Steiner. He embraces Emerson’s view of science as poetry. Zajonc’s background in science, his own contemplative practice, and experience, in my eyes, yield the best fusion I encountered so far of science, contemplation and spirituality. Interestingly Zajonc does not often use this term yet both his style of writing and his sources are strongly suggestive of this concept. Zajonc’s accounts seem to be oriented more towards the world of adults. Applying his concepts to the education of the young would require further thinking.

Rilke, R. M. (1954). Letters to a young poet (M. D. Herder Norton, Trans.). New York: W. W. Norton. (Original work written 1904)

נכתב ע"י: זיונס א..
דילוג לתוכן