מספר פריט : 1393

אפרט (2010) אוריינות לב-שכל: דמיון חומל וארבע ה”מידות ללא שיעור”/”משכנות עילאיים” (ברהמה ויהארה)

מספר פריט : 1393

Eppert, C. (2010). Heartmind literacy: Compassionate imagining and the four Brahmaviharas. Paideusis, 19(1), 17-28

קלאודיה אפרט דנה בהמשגות שונות של חמלה ובעיקר באופן בו חמלה הוזנחה על ידי הפילוסופיה המערבית לטובת מודל רציונלי של אחריות מוסרית. היא פונה למושג צ’יטה (תודעה) כמהלך המתנגד להמשגת מוסר, חיים ומחשבות באופן הנוטה לרציונליות-יתר. צ’יטה מחברת בין הלב לשכל. על פי האגודה של הטקסטים הפאליים (2007) צ’יטה היא: “הלב (מבחינה פסיכולוגית), כלומר המרכז הרגשי של טבע האדם והיא גם המרכיב השכלי המלווה את מופעיו דרך מחשבה…משמעות צ’יטה מובנת באופן המובהק ביותר דרך ביטויים מוכרים כמו: מכל הלב, בלב ונפש, אין לי לב לעשות את זה, לב טהור.” (266). על פי מהאבודהי (2010) הגדרה זו מדגישה את הצד הרגשי על פני השכלי.

 אפרט מתארת את ארבעת המשכנים: חמלה, אהבה-נדיבה, שוויון-נפש ושמחה. אלו נתפסים כמקומות שאדם יכול לבקר בהם. האן (1998) מתייחס אליהם כאל “בלתי ניתנים לשיעור/מדידה” משום שתרגול שלהם לעולם ממשיך להעצימם. אפרט מתארת כל אחד מן המשכנים ואת מה שעומד בדרכו של זה המבקש לפתחם – האויב הקרוב והרחוק שלהם.

מטה (metta) – היא אהבה-נדיבה – על פי מתרגל הבודהיזם נאפייר (2004) מטה היא כמו ” גשם רך החודר ללב, ומרפה את מנגנוני ההגנה המזוהים עם פחד וזדון…כשהלב נוטה למטה הוא מתחיל לחוש קירבה לאדם עצמו ולאחר, וניתן להרחיב תחושה זו לכלל האדם”. האויב הקרוב של מטה הוא אנוכיות, והאויב הרחוק הוא זדון.

חמלה (karuna) – האויב הקרוב של חמלה הוא רחמים משום שבאלו מצויה גם דחייה. האויב הרחוק הוא אכזריות.

אושר עילאי – (mudita) – מתורגם גם כ”אושר סימפטתי” והוא היכולת לשמוח בשמחת האחר ללא כל אנוכיות. האן (1998) טוען כי אושר אינו מבחין בין העצמי לאחר (7), לפיכך הוא כולל דאגה לעצמי, רוויית נחת מעצמי, והערכה עצמית. אושר סימפטתי אפשרי רק במצב בו קיימת תחושת שפע. “האויב הקרוב הוא הרצון לחוש אושר מתוך תחושת חסר. האויב הרחוק הוא ציניות, יאוש ודחייה”. (22)

שוויון נפש (Upekkha) – על פי האן (1998) פירושו להיות מסוגל לראות מהר גבוה עם פרספקטיבה רחבה. “upa פירושו ‘מעבר ל’ ו ‘iksh‘ משמעו ‘לראות’. אתה מטפס על הר כדי לראות מעבר לסיטואציה כולה, כך שלא תהיה מוגבל משום צד.” (8). אדישות היא האויב הקרוב של שוויון נפש, והאויב הרחוק הוא השתוקקות, היקשרות ואחיזה. (22).

 אפרט מפתחת את המושג “אוריינות רגשית” על בסיס ניתוח המושגים הבודהיסטיים. יש נטייה לראות את המודט כמרוחק אך זוהי  טעות. בפועל הרעיון של תרגול מיינדפולנס היא להיות עם רגשות באופן אינטימי. ראייה חדה כוללת רגשות. כשמתרגלים לומדים להבחין באמת או באי-האמת של אובייקטים מנטאליים בתודעתם, הם גם לומדים לכוון את רגשותיהם בהתאם.  כלומר, הם מסוגלים לעמוד באופן עמוק יותר מבחינה רגשית מאחורי כל דבר שהחליטו עליו מבחינה שכלית. “…המעורבות של של רגש עם עמדה מסוימת מקבעת אותו בתודעה וזו משמעותה של אמונה בדבר – אנו מחוייבים אליו באופן רגשי.” (מהאבודהי, 2010, 201). התרגולים הללו על פי מהאבודהי מביאים לידיעה פשוטה של מה נכון (2010, 202).

אפרט כעת סוקרת את האופן בו הברהמה ויהארה תורמים לשיח של אוריינות רגשית. זמבילס (2007) מתאר תוכנית לימודים של אוריינות רגשית המתמקדת ב”יכולות ניהול רגשות, או “מסוגלויות” בתוך פרדיגמה של מידענות ולטובת יעדים כמו הצלחה במקום עבודה וצמיחה אישית ובינאישית” (47, 161). “הבודהיזם מאיר את המושגים הללו באמצעות: גישה מעודנת, קונטמפלטיבית ולא- שיפוטית  החוקרת רגשות, תחושות, ומחשבות בהתהוותן התלויה אהדדי מחד, ודרך הטמעת רגשות חיוביים ויכולות, המפותחים דרך תרגולות שונות מאידך. כל זה מתווך גם דרך מסגרת פרשנית רחבה” (23). במסגרת כזאת אדם לומד להזדהות עם רגשות בהקשר של תפיסת עולמו, הנרטיב הפנימי והנורמות החברתיות. אפרט לאחר מכן סוקרת תפיסות מערביות ובודהיסטיות של חמלה.

פדגוגיה: מדיטציית אהבה-נדיבה מתחילה מהעלאת אדם אהוב מהמעגל הקרוב לתודעה באופן חד ומפורט. לאחר מכן אדם מודט על מה משותף לו עם אותו אדם. אז המודט מבקש שאותו אדם אהוב יהיה חופשי מצער, והוא מרעיף אהבה-נדיבה על אדם זה. לאחר תרגול מתמשך אדם מרחיב את מעגל המעורבות שלו לאנשים שהוא אדיש כלפיהם ובסופו של דבר גם לאויביו. לאט לאט תרגול זה פורץ את הגדרות בין חברים לאויבים ומרעיף אהבה-נדיבה, אושר וחמלה לכל.


(Suggested to be read along with Hinsdale, 2012)

Eppert discusses some recent renditions of compassion and mostly the way compassion has been neglected by Western philosophy in favor of a more rational approach to moral responsibility. She turns to the Buddhist concept of citta as counteracting an overly-rationale conception of morality, living or thinking by a concept that infuses heart and mind.

According to the Pali Text Society (2007), citta is: “the heart (psychologically), i.e. the centre and focus of man’s emotional nature as well as that intellectual element which inheres in & accompanies its manifestations; i.e. thought… The meaning of citta is best understood when explaining it by expressions familiar to

us, as: with all my heart; heart and soul; I have no heart to do it; blessed are the pure in heart; singleness of heart (cp. ekagga).” (p. 266) Thus as Mahabodhi (2010) observes, this definition emphasizes the emotive rather than the intellectual side of mind.

Eppert then describes the four abodes of compassion, loving-kindness, equanimity and joy (see also Hinsdale (2012) reviewed under). These are considered dwelling places rather than places one visits. Hanh (1998) refers to them as “immeasurables” because their practice keeps fostering their growth. Eppert then describes each of the four abodes and the near and far “enemies” that stand in the way of their cultivation.

Metta (Loving-kindness) – According to Buddhist practitioner DaeJa Napier’s (2004) mettā is likened “to a soft rain that penetrates the heart, relaxing the defense mechanisms associated with fear or ill will…. As the heart inclines toward mettā it begins to feel a fondness for oneself and others that can be expanded to include everyone.” Mettā’s near enemy is selfish affection while its far enemy is ill will. (p. 21)

Karuna (compassion) – The near enemy of compassion is pity as it entails aversion. Its far enemy is cruelty, in which there is no mercy. (p. 21)

Mudita – usually translated as “sympathetic joy”. It is the capacity to unselfishly rejoice at the prosperity of others. Hanh (1998) observes that joy does not discriminate between self and others (p. 7). It thus includes self-care, self-contentment, and self-appreciation. Sympathetic joy is only possible given a secure sense of one’s own abundance. “Its near enemy is the off-balance state of exuberance or giddiness that results from wanting to experience pleasure out of a sense of insufficiency or lack. Its far enemy is resentment, including cynicism and despair”.(p. (22)

Upekkha (equanimity) – According to Hanh (1998) it is like being able to see from a high mountain, with a broad perspective. “Upa means ‘over, and iksh means ‘to look’. You climb the mountain to be able to look over the whole situation, not bound by one side or the other” (p. 8). Indifference is the near enemy of equanimity while the far enemy is craving, attachment, and clinging. (P. 22)

Eppert then develops a concept of “emotional literacy” based on the conceptual analysis of Buddhist terms. While there is a common conception of the meditator as a detached being this is quite a misconception. In fact the idea of mindfulness practice is to become deeply intimate with one’s emotions. Clear seeing includes emotions. As practitioners come to discern the truth or untruth of mental objects in their minds, they also come to shift their emotions in that direction. That is, they get more emotionally behind whatever they have decided is the case intellectually. “…. The involvement of emotion with a particular view holds it in the mind, and this is what having faith in something means—we are emotionally committed to it.” (Mahabodhi, 2010, p. 201) These practices according to Mahabodhi lead to just knowing what is right (2010, p. 202, my emphasis). (p. 22)

Eppert then explores how the brahma viharas contribute to the discourse of emotional literacy. Zembylas (2007) described an emotional literacy curriculum that focuses on developing “emotion management ‘skills’ or ‘competencies’ within an informational paradigm and for such purposes as achieving workplace success, and personal and relationship growth (pp. 47, 161).”Buddhism sheds light on these concepts: through a nuanced, non-judgmental contemplative inquiry into sensations, feelings, emotions, thoughts in their interdependence; through the introduction of

specific positive emotions and skills by which to cultivate them; and, importantly, through the provision of an overarching interpretative framework.”  (p. 23). Within this framework one learns to identify emotions within the context of his worldview, self-narrative, and societal norms. Eppert then considers Western and Buddhist conceptions of compassion.

Pedagogy: “Meditation involves contemplation of the other and the exercise of extending positive states of mind toward him/her.” (p. 23). It starts with bringing to mind a beloved one from one’s nearest circle with great detail. Then one contemplates on what he has in common with this person. Then one meditates on wishing that the loved one be freed from their suffering, and extends loving-kindness to that person. Following repeated practice one widens the circle of engagement, to whom one is indifferent and subsequently to an enemy. This gradually breaks down barriers of distinction between friends and enemies extending loving kindness, joy, and compassion to all. (p. 23)

Mahabodhi (2010, manuscript in progess). What is mindfulness?: Buddhist doctrine and method in the Satipatthana Sutta. Retrieved April 29, 2010, from http://www.mahabodhi.org.uk/.

Napier, D. (2004, June/July). The Brahma-Viharas. Northwest Dharma News17(4), (Northwest Dharma Association). Retrieved May 20, 2009, from http://www.brahmaviharas.org/articleTheBrahmaViharas.htm.

Nhat Hanh, T (1998). Teachings on love. Berkeley, CA: Parallax.

Pali Text Society (2007/1921-1925). The Pali Text Society’s Pali-English dictionary. London: Chipstead. Retreived from http://dsal.uchicago.edu/dictionaries/pali/.

Zembylas, M. (2008). The politics of trauma in education. New York: Palgrave, Macmillan.

נכתב ע"י: אפרט, ק..
דילוג לתוכן