מספר פריט : 1389

אפרט (2004). שינוי הרגלי הקשב בחינוך: סימון וייל ועמנואל לוינאס. בתוך אלכסנדר ח. (עורך) – רוחניות ואתיקה בחינוך

מספר פריט : 1389

Eppert, C. (2004). Altering habits of attention in education: Simone Weil and Emmanuel Levinas. In Hanan A. Alexander (ed.) Spirituality and Ethics in Education. Portland:  Sussex Academic Press, 42-53

“המטרה הרצינית היחידה של עבודת בית ספר היא אימון תשומת הלב” (סימון וייל 1986, עמ’ 273)

בפרק זה אפרט בוחנת כיצד ניתן להמשיג תשומת לב “כאופן של התייחסות” (עמ’ 42) על מנת לתפוס מחדש למידה משמעותית. באופן קונבנציונאלי הקריאה “שים לב/הקשב” נתפסת כ”פנייה קשה אל הלומדים לחזור להתרכז, ולהשלים את משימותיהם” (עמ’ 43). תשומת לב, בעידן שבו הדגש מושם על מבחנים וסטנדרטיזציה “הפכה למצרך שנקנה על ידי תלמידים בכך שהם נרשמים לבתי ספר משיגי ציונים גבוהים” (שם). אפרט מתארת את התנסותה כצופה בבתי ספר בכיתות בדרום ארה”ב בהן בעיקר נוכחה בחוסר הקשבה. כמות הפעמים שהדרישה “להקשיב” נזרקת לחלל האויר מעידה עד כמה עניין זה בולט. זוהי תוצאה של שעמום, חלימה ועוד. אפרט מציעה “הבעיה באי-הקשבה דורשת התייחסות, אך לא דרך אמצעי עזרה ראשונה של הלחצת תלמידים או שימת דגש על בחינות, אלא על ידי החייאה מחדש של הבנת תשומת הלב עצמה” (עמ’ 44). אפרט מנתחת את כתביה של סימון וייל על תשומת לב. וייל הייתה פילוסופית, פעילה פוליטית ומיסטיקנית בתחילת המאה ה 20. היא טענה שתפקיד החינוך לטפח תשומת לב, וחומר הלימוד הוא אך אמצעי לכך. זהו היפוך של הבנתנו הקונבנציונאלית את מטרת הקשב בחינוך. הסיבה לטענתה של וייל היא ש”אימון תשומת הלב המיושם לאלגברה או ללטינית, בסופו של דבר מכוון להשתתפות באופנים הגבוהים יותר של תפילה” (עמ’ 45). תשומת לב איננה רק ריכוז אלא “הכוונה של כל…מה שהנשמה מסוגלת לו, אל עבר אלוהים” (וייל 1973/1951, עמ’ 105). וייל תפסה את אקט תשומת הלב באופן שונה למדי מתפיסתו הבסיסית כישיבה דמומה, ושקטה והתמקדות בבעיה.

אופן כזה של תשומת לב הוא מבוסס-אגו ורק מחזק את הריבונות של ה’אני’. תשומת לב איננה נסובה על “חיפוש, שליטה, השגה או ניכוס” אלא על “התרוקנות מעצמנו, המתנה, וקבלת מה שמגיע אלינו מבחוץ, באופן פתוח וללא אחיזה. תשומת לב היא אופן פסיבי של התייחסות אל העולם, אך פסיביות זו איננה אדישה או סתמית” (עמ’ 46). וייל טענה שתרגול תשומת לב “כולל השהיית המחשבה, הותרתה מרוחקת, ריקה, ומוכנה לחדירתו של האובייקט לתוכה” (וייל 1973/1951, עמ’ 111). כשאופן זה מיושם באופן אינטנסיבי הוא מקבל את הניגודיות, שהיא תכונה שהשכל לא מסוגל להכיל. אך תפיסת הבריאה כרוחנית קשורה ישירות להיותה מלאת ניגודים. וייל קישרה בין ענווה, חמלה, אהבה והבנה לבין הליכה נאמנה בנתיב הרוחני שבו לתשומת הלב תפקיד מרכזי. היא דיברה לפיכך באופן מילולי על “התעמלות של תשומת הלב” (וייל 1973/1952, עמ’ 173). אימון כזה הוא תרגול חברתי משום שהוא ממגר את הרע בתוכנו בכל רגע של תשומת לב אמיתית.

אפרט פונה לדיון בהבנתו של לוינאס את מושג תשומת הלב כמעוגן בגישה מוסרית. עבור לוינאס “לשים לב משמעו להכיר בשליטת האחר, לקבל את ציוויו, או באופן מדויק יותר, לקבל ממנו דרך ציוויו את אפשרות הציווי” (לוינאס 1961, עמ’ 178). גם הוא ראה את תשומת הלב ככרוכה בקבלה ולא בשליטה או ברצייה. זוהי “פתיחה רדיקאלית ופסיבית, חשיפה-עצמית, ופגיעות” (עמ’ 49) שפותחת אדם לשונות המוחלטת של האחר. תשומת הלב היא השער ללמידה של משהו שהוא עמוק הרבה יותר מהלמידה והידע. תשומת הלב נמצאת בבסיס החיים המוסריים משום שהיא “מביאה את הסובייקט לקשר עם האינסופיות. היא מכניסה את האדם באופן טראומטי לחקר-עצמי והצדקה-עצמית, וקוראת לאחריות ויחסים תגובתיים נאותים עם האחר והעולם” (עמ’ 49).

אפרט ממשיכה ובוחנת את הדמיון בין תפיסותיהם של לוינאס ווייל ומציעה גישה לא-דתית למושג תשומת לב בקוריקולום. הרוחני הוא “אופן גבוה של תשומת לב…דרך להדגיש את היחסים שמתפתחים מעבר לכל ידיעה אמפירית” (עמ’ 50). אפרט מציעה לפיכך לחשוב מחדש על מה אנחנו עושים כשאנו דורשים תשומת לב. “באופן השימוש הפופולרי, הפקודה לשים לב מביאה איתה איום, פחד וצייתנות בתוך שעמום וחוסר-שקט נואשים” (עמ’ 51). “הרגלינו, לא רק אלו של חוסר הקשבה, אלא גם אלו של ההקשבה, הפכו כל כך מוטבעים עד כי איבדנו פרספקטיבה לגבי המשמעות והפוטנציאל של המושג עצמו” (עמ’ 51). אנו צריכים לעסוק בתרגול שיפוגג את ההרגלים הללו, משום שישיבתנו הדמומה והשקטה הופכת מאופן של תשומת לב, לאופן של היות. “הנוגדן לשעמום ולאפטיות לא נובע מעיסוקים חיצוניים אלא מהפרספקטיבה הפנימית ויחסנו לעולם. אם ניכנס פנימה ונעריך את ערכו הפנימי של כל רגע (בין אם הוא משעמם ובין אם מרתק) וניווכח שבאמצעות כוח תשומת הלב אנו יכולים ללמוד מכל דבר שנשתתף בו, נראה ששעמום מהווה ביטוי של האגו” (עמ’ 52).

פדגוגיה: בפרק זה אפרט בעיקר תורמת להמשגת תשומת הלב בשיח של תרגול קונטמפלטיבי וחינוך. הפרק איננו עוסק ישירות בפדגוגיה, אך הוא מציע לדון בחוסר קשב כהתחלה ובסוף הפרק מרמז על “לעצור” בתוך הפעילות היומיומית.


“The only serious aim of schoolwork is to train the attention” Simone Weil (1986:273).

In this chapter Eppert explores how attention can be reconceptualized “as a mode of relation” (p. 42) to reflect on meaningful learning. Conventionally “pay attention” is conceived “as a stern plea for learners to return, to refocus and accomplish the task at hand” (p. 43). Paying attention in an era in which emphasis is laid on standardized testing “has become a commodity, a good purchasable by students by enrollment in high-scoring schools” (p. 43). Eppert describes her experiences observing inattentive classrooms in Southern US. The extent to which “pay attention” is uttered reflects directly on just how inattentive classrooms are due to dullness of lessons, daydreaming, sleepiness and other. Eppert suggests: “The problem of the pervasiveness of habitual inattention needs to be addressed, not through the band-aid measures of increasing pressures on children or placing greater emphasis on exams, but rather through a revitalization of our understanding of attention itself.”(p. 44). Eppert analyzes Simone Weil’s writings on attention. Weil, a philosopher, political activist, and mystic of the beginning of the 20th century suggested that education is about cultivating attention and the disciplines are the means for this purpose. This is a reversal of the conventional understanding of the purpose of attention in education. The reason why attention should be the goal of education lies in the fact that “school training of attention, applied to algebra or Latin, ultimately prepares the way for the ability to participate in the higher form of attention to prayer” (p. 45). Attention is not simply concentration but rather the “orientation of all..which the soul is capable toward God” (Weil 1951/1973, p. 105). Weil has also conceived of the act of paying attention quite differently from its common understanding which suggests sitting still, being quiet and applying oneself to a problem. She viewed this form of attention as ego-based and entrenching a sovereign ‘I’. Paying attention is not about “searching, mastering, controlling, acquiring and possessing” it is rather about “emptying ourselves, waiting, and receiving what comes to us from without, openly and with no attachment. Attention is a passive mode of relation to the world, though not passive understood as idle or indifferent.” (p. 46) Weil suggested that the practice of attention “[c]onsists of suspending our thought, leaving it detached, empty, and ready to be penetrated by the object” (Weil 1951/1973, p. 111). When this mode is applied intensely it accepts contradiction; a feature which the mind cannot tolerate. Yet, grasping creation is exactly involved in its contradictoriness as an expression of spirituality. Weil associated humility, compassion, love and understanding with a devotion to a spiritual path to which attention is fundamental. She thus spoke literally of a “gymnastics of attention” (Weil 1952/ 1973, p. 173). This practice is a social one as it dispels evil within ourselves with each moment of real attention.

Eppert then discusses Levinas’s conception of attention as grounded in his ethical approach. For Levinas “to be attentive is to recognize the mastery of the other, to receive his command, or, more exactly to receive from him the command to command.” (Levinas 1961, p. 178). He too viewed attention as having to do with receptivity rather than with domination and willful intent. It is “a radical passive opening, self-exposure, and vulnerability” (p. 49) that opens one to the utter alterity of the other. Attention itself is the gate to learning something that is much more profound than facts or information. It is attention that lies at the basis of an ethical life as it “brings the subject into contact with infinity, traumatically initiates self-questioning and self-justification, and calls for responsible and responsive relations with another and with the world” (p. 49).

Eppert follows in exploring points of similarity between Levinas and Weil and then suggests a non-religious oriented conception of attention in the curriculum. The spiritual is as “a higher form of attention…a way of emphasizing relations that open beyond the empirically known” (p. 50). Eppert thus suggests that we need to rethink what we are actually doing by demanding attention. “In its current popular usage, the command recalls threat, fear, and obedience in the midst of dire boredom or restlessness” (p. 51). “Our habits, not only of inattention but also of attention have become so fully ingrained that we have lost perspective about the possibilities and underlying significance of the phrase” (p. 51). we need to engage in practices of unlearning of our habits of attention for our sitting still and being quiet is a mode of attention that becomes a mode of being. “The antidote for boredom and apathy does not emanate from outside engagements but rather from an inner perspective and approach to the world. If we turn inward and come to appreciate the intrinsic worth of each moment (whether dull or fascinating) and realize that with our powers of attention we can learn from whatever we participate in, it becomes apparent that boredom constitutes an expression of the ego.” (p. 52).

Pedagogy: In this chapter Eppert mostly contributes to the conceptualization of attention within the discourse of contemplative practice. The chapter does not address pedagogy directly, although it suggests discussing inattentiveness to begin with and at the end, ever so slightly mentions the possibility of “pausing” (no use of the word meditation for example) for a moment as a daily practice.

Levinas, E. (1961). Totality and infinity: An essay on exteriority. Alphonso Lingis (trans.) Pittsburg: Duquesne University Press.

Weil, S. (1951/1973). Waiting for God. New York: Harper and Row.

Weil, S. (1952/1973). Gravity and grace. Arthur Wills (trans.). Lincoln, NE: University of Nebraska Press.

Weil, S. (1986). Simone Weil: An anthology. Sian Miles (Ed.). London: Virago Press.

נכתב ע"י: אפרט, ק..
דילוג לתוכן