מספר פריט : 1314

אמור

מספר פריט : 1314

עמיתים יקרים,

השבוע פתחנו את יום הלימוד שלנו עם שיחה ושיתוף על מומים שהפכו לברכה בחיינו, בהשראת פרשת אמור. ניסיתי לנסח את תמצית השיחה שלנו בדרשה הבאה. אשמח לתגובות (פרגון תמיד מתקבל באהבה, אבל אפשר גם להגיב, להתווכח, לחלוק, וכמובן גם להסכים…)

בשבוע הבא אנחנו חוזרים לשגרה מלאה. סוף סוף!!!

דניאל, יש בשורות?

צבי, החלמה מהירה, אתה חסר לנו!

שבת שלום, והנה הדרשה:

“אין שלם יותר מלב שבור”, אמר רבי מנחם מנדל מקוצק.

אני כל כך מאמין באמירה הזאת! כבר ציטטתי אותה מספר פעמים בדרשות שלי. אור גדול וחכמה אין סופית ניגרים מהסדקים של הלב השבור. בלב השלם האור חסום, כלוא בתוכו.

אבל אז באה פרשת אמור, בספר ויקרא, פרק כ”א, ומערערת לנו את הכל:

יח כִּי כָל אִישׁ (כהן) אֲשֶׁר בּוֹ מוּם  לֹא יִקְרָב (אל המזבח לשרת בקודש): אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ  אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. יט אוֹ אִישׁ  אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל  אוֹ  שֶׁבֶר יָד. כ אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק  אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ  אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת  אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם  מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ  לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהוָה: מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו  לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב. כב לֶחֶם אֱלֹהָיו  מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים  וּמִן הַקֳּדָשִׁים  יֹאכֵל. כג אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא  וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי  כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם”.

אוי!

מה עושים עם האמירה הזאת, במיוחד הפסוק האחרון???

קראתי פרשנים רבים, בתקווה שיאירו באור חדש את עניין המום. רוב הפרשנים באים לתרץ ולהסביר. בעבר ההסברים סיפקו אותי. אבל היום כבר לא. האפולוגטיקה כבר לא עובדת עלי.

אם נכון ש”אין שלם מלב שבור”, הרי שצריך היה להתיר רק לכוהנים בעלי מום להתקרב אל הקודש!

אני מודה ומתוודה, אני במצוקה: עבורי התורה היא דברי אלוהים חיים. זה אומר, שהמשימה להבין את כוונת התורה רובצת עלי ולא ההפך. היא דורשת ממני לעבוד קשה. לחפור, להפוך, לחצוב בסלע, עד האור. אני צריך להזיע, לא התורה.

ספר ויקרא כולו, הרי, גורם לרבים מאתנו להזיע. הוא משליך לעברנו אתגרים ודורש מאתנו להתמודד. מדובר במציאות שמאוד לא מוכרת לנו כיום: בית מקדש, מזבח, קורבנות, טומאה וטהרה. גיבורי המציאות העתיקה הזאת הם הכוהנים. עבודת הקודש היא ייעודם ותפקידם בעולם.

הכהונה בעצם עסקה בענייני הבשר: גם בבשר הקורבנות, אבל גם בבשר הכוהנים. לא במקרה הכהונה עוברת בתורשה גנטית. הגן שלך, או הגזע שלך קובעים את כישורייך לכהונה, ולא כל דבר אחר. ולכן, המבחן החשוב ביותר הוא שלימותו הגופנית של הכהן, או אם תרצו, של בשרו.

המילה מום, מופיעה כאן לראשונה בתורה. היא מצביעה על “דפקט” חיצוני, גופני, שנראה על פניו לא נורמאלי, לא תקין, לא שגרתי, ולכן גם כנראה לא בסדר. מן הסתם, אנשים הביאו את מנחתם וקורבנותיהם אל המקדש, ודמיינו שקורבנם עלה השמימה, התקבל אצל היושב במרומים וכתוצאה מכך כמיהתם נענתה. לכן, סביר להניח שכהן שיש בו מום בולט ישתול דאגה בלב מביא הקורבן, שמא הוא “לא עושה את זה כמו שצריך”!

המממםםם… אז אולי זה המפתח? שנאסור על כהן בעל מום לכהן בקודש, כי אנחנו חושבים שיש רק דרך אחת לעשות משהו “כמו שצריך”?

בחיים הדתיים זה בולט במיוחד: יש את הדרך “הנכונה”, ויש את הדרך ה”לא נכונה”. יש לעשות “כמו שצריך” ויש את המחפפים, מעגלי הפינות, וכו. היום יש לנו את הרב, ואנו מצפים ממנו שיגיד לנו מה נכון ומה לא. ואנחנו מאוד רוצים שהוא, נציג האלוהים עלי אדמות(…) וזה שכמובן “יודע”, יגיד לנו מה נכון ומה לא. היום זה הרב, או אם תרצו, ה”מומחה בעל השם העולמי”. אז זה היה הכהן.

אלא שחז”ל, בתלמוד הבבלי, מסכת קידושין דף ע’ עמוד א, קבעו ש”כל הפוסל, במומו פוסל”. המשפט הזה אהוב עלי במיוחד.

כהן בעל מום מזכיר לבאי בית המקדש את מומיהם שלהם.

אז לא, זה לא שיש פגם כלשהו בכהן בעל מום. הוא פשוט עלול להזכיר לנו את הפגמים שאנחנו חושבים שיש לנו. מום הוא דבר ניטראלי לגמרי. מום אינו פגם! אלא אם כן יש לנו שיפוט על המום. הבעיה, אם כן, אינה עם המום, אלא עם השיפוט שיש לנו לגבי המום.

כשאדם בא להקריב את קורבנו, בא לכפר על חטא, בא להודות, או בא לתקן, הוא מגיע עם שק מלא בשיפוט עצמי על גבו: הוא בוודאי לא מספיק טוב, לא ממש שווה, לא באמת ראוי… ומהמקום החסר הזה הוא פונה, באמצעות הכהן, אל הישות האחת והיחידה שהוא תופס אותה כשלימה וכמושלמת (אלוהים, כמובן), וממנה הוא מבקש תיקון, לעצמו ולחייו. כדי שהאדם יחוש שקורבנו התקבל ושהקלקול שבו תוקן, הכהן, המייצג את היישות המושלמת הזאת, חייב להיראות כמוה, שלם ומושלם. חשוב להזכיר, שגם הקורבן עצמו היה חייב להיות ללא כל מום, להיות תמים (מושלם).

במילים אחרות, המערכת כולה ביקשה לייצר פסאדה של שלימות!

אלא שבמבחן המציאות המערכת הזאת לא עבדה!!! היא קרסה מהר, כמעט מיד עם הקמתה. עוד הרבה לפני חורבן בתי המקדש, מגלים לנו הנביאים שהכהונה הייתה מושחתת ומסואבת. כבר בחנוכת המשכן במדבר מתו שניים מארבעת הכוהנים הצעירים, על כך שהביאו “אש זרה”. משהו בקונספט הזה לא היה נכון בסופו של דבר.

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן