מספר פריט : 1183

אחרי מות, קדושים

מספר פריט : 1183

עמיתים יקרים,
האמת היא, שיש לנו שתי פרשות השבוע (בשנה שאינה מעוברת מחברים פרשות קצרות ביחד, כי יש עודף של פרשות בתורה).

את הפרשה הראשונה, “אחרי מות”, אנחנו מכירים היטב מתפילות יום הכיפורים (את חלקה הראשון קוראים בבוקר של יום הצום, ואת חלקה השני במנחה).

הפרשה השנייה, “קדושים”, מלאה בהנחיות לחיים נעלים במיוחד, כשהידועה מכולן היא המשפט הנפלא, המכונן, והתשתיתי, ‘ואהבת לרעך כמוך’.

פרשת אחרי מות’  פותחת בפסוק “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ”. זוכרים את האסון הנורא מלפני שבועיים? אחרי התעלמות מוחלטת מהאירוע הקשה שקרה, אנו נזכרים בנדב ואביהוא שהקריבו “אש זרה” במשכן ביום חנוכתו ובתגובה יצאה אש מן המזבח ושרפה אותם למוות! האסון הזה השאיר את כולנו מאוד נבוכים. אבל השבוע הערפל הסמיך מתחיל קצת להתפזר: אלוהים מנחה אותנו כיצד צריך להתנהג כשאנו מתקרבים אל הליבה, אל הקודש. מעניין לעניין, באותו עניין ממש, הפרשה ממשיכה בתיאור עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים: כיצד עליו להתכונן למפגש האינטימי ביותר, במקום האינטימי ביותר, ביום האינטימי ביותר של השנה. ושוב, מעניין לעניין, אבל לגמרי באותו עניין, הפרשה נותנת לנו רשימה ארוכה המזכירה לאדם עם מי אסור לו לקיים יחסי מין.

אינטימיות, כבר אמרנו?

פרשת ‘קדושים’ היא האחות הגדולה של פרשת ‘אחרי מות’. גם היא עוסקת באמנות האינטימיות. היא פותחת בפסוק “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהיכֶם”. שלוש פעמים הפרשה חוזרת על האמירה: “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהיכֶם”. שיא הפרשה, כאמור, זה המשפט, שרבי עקיבא כבר הכריז עליו שהוא הכלל הגדול בתורה: “ואהבת לרעך כמוך”.

אינטימיות, כבר אמרנו?

הנה לב ליבה של פרשת “קדושים”, ואם תרצו, לב ליבה של התורה כולה. ההדגשות הן שלי, אבל הן מכוונות מאוד:

ויקרא יט: ט וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. י וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. יא לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. יב וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה. יג לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. יד לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה. טו לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. טז לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה. יז לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. יח לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה… לב מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה. לג וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. לד כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. לה לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. לו מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

השבת הזו עוסקת, אם כן, באחד מהתחומים הרגישים ביותר, העדינים ביותר, לפעמים גם הכואבים ביותר, אבל החשובים ביותר בחיינו. ביחסים. באינטימיות. בקשר בין כל אדם לכל אדם אחר.

ומדוע?

כי אני ה’.

נקודה.

אינטימיות, מספרת לנו התורה, היא עניין שבקדושה. או יותר נכון, אינטימיות היא היא מהות הקדושה!

אינטימיות, מספרת לנו פרשת “קדושים”, היא העצמיות של אלוהים: אני ה’!

“ואהבת לרעך כמוך”. מי הוא ה”רעך” הזה? ולמה המצווה הזו כל כך קשה? ולמה רבי עקיבא אמר שזה הכלל הגדול ביותר בתורה? ולמה המשפט הזה מסתיים בשתי מילים שמשנות לו את כל משמעותו (אני ה’)?

“רעך” הוא בעת ובעונה אחת האחר האולטימטיבי, 100% כל מי/מה שהוא לא אני, אבל גם 100% אני ורק אני!

למה?

כי אני ה’!

מבלבל? אין ספק. פרדוקס? לא, אנחנו פשוט לא יכולים באמת באמת להבין את שכלו של הבורא…

אבל לרגע אחד ננסה… ננסה להבין את “שכלו” של ‘מי שאמר והיה העולם’. ואל תדאגו, לא באמת נצליח, אבל שווה להשתעשע עם זה.

מצד אחד, החלק הפשוט והמוכר: כל אדם הוא אינדיבידואל, יחיד ומיוחד, ויש לו רעים/חברים רבים, שותפים החיים סביבו, שגם הם אינדיבידואלים כמוהו, וביחד הם מרכיבים את הפסיפס הגדול הזה שנקרא “אלוהים” (גישה קצת פנתאיסטית, או אם תרצו מעין תמצית של שפינוזה…). ומכאן, ההסבר הפשוט של הפסוק “ואהבת לרעך כמוך” הוא: למד לאהוב גם את עצמך וגם את חברך. קשה לעשות, אבל פשוט להבנה. למעשה, זה אפילו לא קשה לעשות, זה כבר קורה: ככל שתאהב את עצמך יותר תוכל גם לאהוב את זולתך יותר. מי ששונא את עצמו ישנא גם את חברו, ומי שטוב לו עם עצמו, סביר להניח שיהיה לו טוב עם רעיו. פשוט.

מצד שני (וכאן תחזיקו חזק): האדם איננו אינדיבידואל כלל וכלל, הוא גם לא יחיד ולא מיוחד, וגם אין לו שותפים. אין אני, אין אתה ואין הוא. זוכרים את סיפור הבריאה? “בראשית ברא אלוהים…”. ובכן, המילה “ברא” פירושה “החוצה” (פרח בר = פרח הגדל בחוץ). הבריאה היא למעשה תהליך של החצנה, הוצאה, אולי הוצאת דבר מן הכוח אל הפועל (הסבר נפלא לבריאת העולם, לא?). כלומר, בראשית החצין/השליך אלוהים את השמים ואת הארץ (ואת האדם) מתוכו החוצה… אנחנו, הבריאה, היננו השלכה של אלוהים החוצה את עצמו!

למה?

כי “אני ה'”, אני אחד ואין זולתי. אין אחר. רק השלכה של האחד את עצמו החוצה.

ומכיוון שהאדם נברא בצלם האלוהים, גם הוא משליך את עצמו החוצה. לכן, “רעך” הוא לא יותר מאשר השלכה של האדם את עצמו. אין באמת אחר, יש רק השלכה של האדם באינסוף השלכות של עצמו.

מכאן שהמצווה “ואהבת לרעך כמוך”, באה מכך שרעך הוא השלכה מדויקת שלך.

איך היה נראה העולם אם הייתי חי את חיי בידיעה שהאחר הוא בעצם השלכה שלי, הוא אני, רק מחופש לאחר?

איך היה נראה העולם אם היינו יודעים בידיעה ברורה ש”אני ה'”, או פשוט “אלוהים”, משליך את עצמו החוצה באינסוף השלכות? ושכולנו ההשלכה שלו? ומכאן גם עולמנו הוא ההשלכה שלנו החוצה את עצמנו?

אולי היינו לוקחים יותר אחריות על עצמנו? אחריות = אחר-יות.

אולי היינו אוהבים יותר.

קוראים לזה “אינטימיות רדיקאלית”. או בעברית: אהבה (=אינטימיות) שורשית (=רדיקאלית).

שבת שלום ונתראה ביום שלישי,

בע”ה…

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
דילוג לתוכן