מספר פריט : 1146

אור (2012) לחשוב מחוץ לקופסה האקדמית: מדיטציית מיינדפולנס בחינוך

מספר פריט : 1146

Orr, D. (2012). Thinking Outside the Academic Box: An Introduction to Mindfulness Meditation for Education. Other Education: The Journal of Educational Alternatives, (1)1, 79-91

המאמר מציג את הרלבנטיות של מיינדפולנס לחינוך בשלושה שלבים: “1) נשימה ותגובת ההרפייה, 2) איתגור רעיונות וההיצמדות שלנו אליהם ו3) ללכת אל מעבר לעצמי: הוויה מותנית, שינוי וחמלה” (עמ’ 80). חלק אחד דן בפיזיולוגיה של ההרפייה כתוצאה מהתבוננות בנשימה. הרפייה כזו איננה מושגת בלי ההתרחקות מן המחשבות. אפילו ברמה הבסיסית הזו של מיינדפולנס אור טוענת שסטודנטים הופכים מרוכזים ורגועים יותר בכיתה. בחלק הבא אור נכנסת לרמה עמוקה יותר: “תרגול מיינדפולנס מאפשר מודעות חדה ליחס בין ההתנהגות שלנו לאינטלקט, לרגש ולתחושה” (עמ’ 83). כאן אור פונה לפרשנות של נגרז’ונה (הפילוסוף הבודהיסטי מן המאה ה 3-2 ל”ס) באמצעות המושג של ויטגנשטיין “משחקי שפה”: “השלם, שמכיל את השפה ואת הפעולות שלתוכן היא נארגת” (ויטגנשטיין 1968, עמ’ 5). המשגה זו מאפשרת לנו לחשוב על תרגול מיינדפולנס כפיתוח יכולת לחשוף הן את האופן בו משחקי שפה מבנים את חיינו והן את טבעם חסר-הקביעות, בהתאם למושג ה”ריקות” של נגרז’ונה. תרגול מיינדפולנס לאור תפיסה כזו מסייע לנו להחליש את ההצמדות שלנו למשחק השפה ולעצמי היוצר אותם. אור מתעקשת על כך שמיינדפולנס חייב להילמד יחד עם הבנה אינטלקטואלית של הרציונל לתרגול (עמ’ 85).

היא מנצלת שוב את תפיסת “משחקי השפה” של ויטגנשטיין על מנת לנתח מושגים סיניים ויפניים שמאפשרים איתגור של הדואליזם של גוף ונפש. מושג כמו שין (לב+שכל) בסינית למשל מעודד ספקנות באשר לאפשרות להפריד בין הגיון ודמיון/רטוריקה/הרגשה.

סבל אנושי מוקל דרך שינוי בתפיסת הקיום. חוכמה מגולמת בהבנת הטבע של התלות ההדדית של כל התופעות בחיי אדם. לא מדובר בהבנה אינטלקטואלית בלבד. המופע של חוכמה כזו הוא בפעולה נכונה (המרכיב השישי בדרך הבודהיסטית כפולת השמונה). פעולה כזו מעוגנת בחמלה. אך חמלה איננה חלק מאתיקה במובן המערבי אלא חלק מן האטימולוגיה של המושג “קומפשן”: “לחוות עם האחר”, החוויה כאחדות (עמ’ 88). אין נוסחא לפעולה כזו. רק דרך החיבור בין ידע אינטלקטולי ותרגול מיינדפולנס המיומנות של פעולה נכונה נרכשת.

פדגוגיה: אור דנה באופן בו היא מתחילה את שעוריה באוניברסיטה עם שתי דקות של נשימה מודעת. לאורך הסמסטר היא מסבירה בהדרגה את ההגיון של מדיטציית מיינפדולנס ואת האופן בו היא עובדת.


The paper presents mindfulness exploring different levels of the practice in three phases: “(1) Breath and The Relaxation Response; (2) Challenging Ideas and Our attachments to them; and (3) Going beyond the Self: Pratityasamutpada, Anicca and Karuna.” (p. 80). Section one discusses the physiology of relaxation through observing the breath, and stresses that such relaxation cannot occur without learning detachment from thoughts. Even at this rudimentary level of mindfulness Orr claims that students can become more focused and relaxed in class. In the next section Orr delves deeper suggesting: “Mindfulness practice enables an acute awareness of our ideas and the intellectual, emotional, somatic and behavioral relationships we have with them…” (p. 83). Here Orr turns to a reading of Nagarjuna (the 2nd-3rd century Buddhist philosopher) interpreted through Wittgenstein’s concept of “language games”: “the whole, consisting of language and the actions into which it is woven” (Wittgenstein, 1968, p. 5). This conception allows us to treat mindfulness practice as cultivating an ability to expose both language-games’ construction of our lives and their fluid and impermanent nature, in line with Nagarjuna’s concept of “emptiness”. The practice of mindfulness in this light helps us break our attachment to our language games and to the self that creates them. Orr insists that mindfulness practice must be grounded in an intellectual understanding of its underlying rationale (p. 85).

Further appealing to Wittgenstein’s language-games Orr suggests a linguistic analysis of Chinese and Japanese as languages that consistently employ terms that undercut a Western mind/body dualism. The study of a concept such as xin (mind+heart) in Chinese for example engenders skepticism as to the possibility of separating reasoning from imagination/rhetoric/feeling.

Human suffering is ameliorated through a change in our perception of existence. Wisdom (prajna) is the realization of the interdependent nature of all phenomena in one’s life. It is not solely a form of intellectual knowing. The manifestation of this knowing is in one’s Right action (the sixth part of the Buddhist 8-fold path). Such action is infused with compassion (karuna). Yet, compassion is not ethics in the Western sense but rather as the etymology of “compassion” suggests: “to experience with the other”, experience as one. (p. 88). There is no formula for such action. It is only through the infusion of intellectual knowledge and mindfulness practice that the skill of Right action is realized.

Pedagogy: Orr discusses how she begins her lectures at the university with two minutes of mindful breathing. Throughout the semester she gradually explains mindfulness meditation and the way it works.

“Spirituality”­Orr opens her paper with an epigraph. If I take her correctly its placement is a substantial statement of a non-dual approach to self/world, truth/Truth and so forth: “Without a foundation in conventional truth, the significance of the ultimate cannot be taught. (Nagarjuna, MMK 24: 10, as cited in Garfield, 1995). The absence of the word “spirituality” from the paper may be a consistent claim as to the need to overcome “spirituality” as a dualistic term, in favor of a non-dual approach to which Orr constantly adheres in the paper.

Wittgenstein, L. (1968). Philosophical Investigations (G. E. M. Anscombe, Trans.). Oxford: Basil Blackwell.

נכתב ע"י: אור ד..
דילוג לתוכן